נאות דשא פז

וכן מבואר סברא זו בת"ה למעיין בכל דבריו ומש"ה אפילו במחלו מעצמו שייך א"ש חש"מ דודאי ליכא למימר בזה דהוי כשותפים שאוהבו של א' מהן נתן לו מתנה דהא השר לא משלו נותן לו אלא גוזל משל חברו ונותן מש"ה שפיר כ' מור"מ בהא טעמא דא"ש חש"מ והמשך דבריו כך הוא דמתחלה כ' טעמא משום שמכביד ר"ל דמה"ט גופי' הסברא נותנת דאין מועיל כיון דגוזל אחרים ובתר הכי קאמר ועוד דא"ש חש"מ ר"ל ועוד דאפילו תימא דמשום הכבדה לחוד אין די לבטל המחילה מ"מ ע"י ההכבדה שייך שפיר הסברא דא"ש חש"מ והבן היטב כי הוא זה לדעתי דברים פשוטים ומוכרחים ותראה שנתיישבו בזה כל הד' קושיות ואולי גם בת"ה שהבאתי לעיל שכ' בהאי שינויא בתרא חוזר מהר"מ ומסכים לדעת ר"ש כו' אפשר להעמיס דברינו בכוונתו למעיין ומדקדק היטב רק שאין ברצוני להאריך בזה מחמת כי הענין שאני רוצה לברר עתה אין בו נ"מ אם יהי' כוונת הת"ה כך או כך כאשר אבאר אי"ה

עכ"פ ביררני לדעת החולקים על ר"ש ולא ס"ל הסברא דאין שיתוף חש"מ אזי גם קודם הפשרה לא אמרי' סברא זו וכ"ש הוא כמש"ל דהא קודם הפשרה אינם כ"כ שותפים עדיין כמו אח"כ ועיקר הטעם לחייבו בזה הוא רק משום דקודם הפשרה אומדנא שמכביד על אחרים וזהו הן למה שרציתי תחלה לפרש בדברי ת"ה דמור"מ חזר ופסק כר"ש הרי דאי לאו דחזר לא הי' אומר קודם הפשר הסברא דאין שותף חש"מ הרי דעכ"פ דחולק על הר"ש חולק גם קודם פשרה והן למה שהעליתי בסוף דברי ולא חזר בו ואפ"ה כ' אשחש"מ היינו דבמקום פסידא מודה דשייך זה הרי נתבאר עכ"פ דשלא במקום פסידא ליתא לסברא דאשחש"מ אף קודם פשר ונ"מ למה שנבאר והנה באמת מצד הסברא דבר זה פשוט הוא מצד עצמו דמאן דלא ס"ל אחר הפשר סברא זו דאשחש"מ כ"ש קודם פשר ולא הוצרכתי להאריך בזה עד כאן רק מחמת לשון המרדכי הנ"ל דמורה לכאורה שאינו כך לכן הוכרחתי לבאר כוונתו כנ"ל

ועתה נבאר שאלתינו הנה אם בעת שפטר השר את ר' בער מנתינות אלו הי' ע"י בקשות והשתדלות של ר' בער אזי הן מה שהי' הפטור קודם הפשרה הן מה שהי' הפטור אחר הפשרה (עיין בסוף סימן הקודם שם ביארתי שיש בפטור זה של ר' בער ב' דברים א' קודם הפשר וא' אחריו ע"ש) תלוי בפלוגתת ר' שמחה ומוהר"מ דלר"ש חייב משום דלדידי' כל מחילה שע"י בקשה הוי לאמצע אפילו היכי דליכא הכבדה לאחרים כלל משא"כ למוהר"מ פטור אפי' במה שהי' המחילה קודם הפשרה דנהי דמוהר"מ מודה קודם פשרה כבר העליתי דהיינו רוקא מטעמא דמכביד. אבל א"ש חש"מ ליכא היכי דאיני מכביד ממילא בנ"ד כשינכה השר להמוזגים חלקו של ר' בער ממילא קודם הפשרה ואחר הפשרה שוים וזה וזה לפטור וא"צ ר"ב ליתן הנתינות

הנם כי כשכתב המרדכי מלתא דר"ש אסברה לה בפטרו השר אחר הפשרה וא"כ אפשר דקודם פשר ס"ל דאינם שותפים כלל ולא שייך אשחש"מ ואין לחייבו קודם פשר אלא מטעם הכבדה על אחרים וא"כ בנ"ד גם ר' שמחה יודה דפטור האמת דאינו כן כי המעיין בת"ה ובדברי האחרונים יראה מבואר דגם קודם הפשרה הוי שותפים. ואיתא לדין דר' שמחה והא דאסברי' המרדכי למלתי' דהי' אחר הפשרה כוונתו דאין הכבדה על אחרים. כי כבר נתפשרו משום דקודם פשרה מציאות רחוק הוא שלא יהי' הכבדה וזה פשוט ומובן באופן שנ"ד לכאורה תלוי בפלוגתת ר' שמחה ומוהר"מ (ועמ"ש בסוף דברינו לפוטרו גם לר"ש)

וצריך לבאר לענין דינא היכי נידייני דייני אם כר"ש או כמור"מ הנה קשיא לי טובא כי בש"ע סי' קע"ח הביא דינא דתוספתא השותפין שמחלו להם המוכסין עפ"י דעת ר' שמחה בלי שום חולק ורמ"א לא הגיה שם כלום ולמה בסימן קס"ג כתב רמ"א ב' דעות והרי ההוא דסימן קע"ח הוא עיקר הדין וההוא דקס"ג נלמד מהתם ולדינא עיין בפרי מגדים לי"ד בהקדמה אות א' כ' שם אפילו היכי דכ' בש"ע דעה א' בסתם ואח"כ דעה ב' בשם יש מי שאומר דקיי"ל דעיקר כדעה א' לבד אפ"ה אם במקום אחר סתם כדעה ב' ולא הביא דעה א' כלל הלכה כדעה ב' עיי"ש. והשתא בנ"ד פשיטא דהלכה כר"ש דהא כ' הרב בסי' קס"ג דעה ראשונה בסתם ודעה ב' בשם יש מי שאומר ותו דבסימן קע"ח סתם כדעה א' לבד ומכ"ש כי המחבר בשום מקום לא הביא כלל דעת החולק על ר' שמחה וגם כי רוב עמודי הפוסקים דעתם כך כמבואר בב"י וגם הר"א כהן במרדכי בתשובתו לקהל פיבריס שהבאתי בסימן הקודם כתב ג"כ כר"ש יעו"ש. וכן מבואר בסימן ע"ז בטור ובב"י וסמ"ע וש"ך דדברי ר' שמחה הלכתא הם ע"ש בש"ע סעיף וי"ו וכן בסימן קס"ג (בסימן קע"ח) מורים ריהטת האחרונים כך זולתי הט"ז שהביא בסימן קע"ח בשם מוהרש"ל שהכריע כמהר"מ וספר מהרש"ל אינו לפני ודבריו לא נהירין לי מכל ראיות שהבאתי באופן דהעיקר לדינא כר' שמחה כן נ"ל ברור ותו אפילו אי הוי ספיקא דדינא כבר כ' הת"ה בסימן שמ"א דבכה"ג היי הרבים מוחזקים נגד היחיד וא"כ פשיטא דלדינא יש לפסוק כרבינו שמחה דלא מהני כן נ"ל ברור ותו אפילו אי הוי ספיקא דדינא כבר כ' הת"ה בסימן שמ"א דבכה"ג הוי הרבים מוחזקין נגד היחיד וא"כ פשיטא דלדינא יש לפסיק כרבינו שמחה דלא מהני וחייב היחיד במס ולפ"ז יש מקום לומר דחייב ר' בער במסים הללו אפי' אם ינכה השר חלקו של ר' בער

אמנם י"ל דלא דמי נ"ד לההוא דר"ש באופן דנ"ד גם ר"ש מודה דפטור והוא כיון דעיקר טעמא דר"ש דאשחש"מ ודרך השותפים לטרוח בעד חביריהם וא"כ ה"ק הר"ש דתלי' דזה טרח לטובת שותפות וזה מחל לתוך השותפות משא"כ בנ"ד דיש אמתלא למה מחל לו השר דהיינו משום ששכר אצלו אורנדא וא"כ אפילו בא ע"י בקשה מ"מ כיון דהוא ביקש מחמת אמתלא זו א"כ הוא ודאי לצורך עצמו ביקש ולא לשותפות והמוחל ג"כ לא לשותפות מחל וא"כ י"ל דמוד' ר' שמחה בהא ויש ראי' לזה מדברי הסמ"ע והש"ע בסימן ע"ז ס"ק י"ז שכתבו שם הרבה ענינים כזה דמשום שיש ראי' שלא בשליחות שותפו מחל אין מחול אלא לו כגון שלא מחל לו אלא ע"י שפרע חלקו דאז אמרינן כיון דלא מחל ממילא אלא ע"י פרעון ש"מ דלא בשליחותו עשה מש"ה לחברו שלא פרע ליכא מחילה וה"נ בזה דלא הי המחילה רק מחמת ששכר האורנדא ממילא למה יהי מחילה זו לאמצע וכן עוד שם בסמ"ע וש"ך כמה ענינים הדומים לזה וא"כ אפשר דבנ"ד יש לפטור את ר"ב

אלא דהא ליתא דאין דינים אלו דומים כלל להך דסימן ע"ז וראי' מלשון ר' שמחה שכ' וזה לשונו ודודי כו' קלונימוס הפרנס הי' נשוא פנים לפני ההגמון וכשהיו מתפשרים לפני ההגמון חזר הוא לו ואמר אדוני אני עובדך הרבה כגון בהלוואות וכמה ענינים ורצוני שתפטרני ותנכה לקהל חלקי כי דיני לתת עם הקהל ונתרצה ההגמון ואעפ"כ הי' חוזר ונותן עם הקהל כו' ע"ש הרי דה"נ הוא אמתלא ברורה ובקשת הפרנס הי' ע"י שהוא עובדו הרבה וההגמון משום זה הוא דפוטרו ואפ"ה פסק הר"ש דהמחילה הוא לאמצע ממילא הדרן לקמייתא לענין שאלתינו אם הי' הפטור ע"י בקשות והשתדלות של ר' בער אזי אפילו אם ינכה השר חלקו אפ"ה חייב ליתן כי ראוי לפסוק כדעת ר' שמחה וכמש"ל

אמנם אם מעצמו מחל לו השר הנתינות לר' בער פשיטא דגם ר' שמחה מודה דפטור בין ממס שפטרו אחר הפשרה ובין מהמס שפטרו קודם הפשרה דבמעצמו ליכא סברא דא"ש חש"מ דמתנה הוא דיהיב לי' ומוהר"מ בשינויא בתרא קודם פשרה וכן בשינויא קמא אחר פשרה לא חייבו אלא מטעם דמכביד לאחרים וכמ"ש לעיל ומש"ה בנ"ד וליכא הכבדה פטור ואם לחשך אדם לומר נהי דמתחלה הי' הפטור מעצמו מ"מ הא לא הי' מנכה חלקו להקהל ועתה ע"י השתדלות ובקשות ינכה חלקו וא"כ הוי אפשר דינו כאלו נעשה ע"י בקשה מתחלה

הא ליתא חדא דהא טעם ר' שמחה במחלו מעצמו כאשר ביאר הרא"ש וז"ל שמעצמם אמרו בלי שום פיוס שלא ביקש א' למחול לו שעתה אין כאן שליח ומה שמחלו מחול לו עכ"ד ועיין בש"ך סימן ע"ז סקי"ז. שהביא לשון זה ממילא מיד כשמחל השר מעצמו הרי ודאי מחל לו לבדו דהא אין כאן שליח רק שעדיין הי' מוכרח ליתן מחמת ההכבדה ועתה שהסיר ההכבדה נשאר פטורו הראשון ומחול לו לבדו ובבקשה דעכשיו שבקש שינכה ליכא שליחות וזה פשוט

שאלה

כ"ט

(לבאר בדין מוכסן המבואר בסימן קע"ח דאם מחל ע"י בקשה הוא לאמצע ואם מחל מעצמו מחל לו לבד ויש להסתפק איך הדין דמחל ע"י בקשת איש אחר שבקש בעד שותף א' בלי ששלחו אותו שותף כלל אי דמי למחל מעצמו או דמי למחל ע"י בקשה)

ועוד דכפי מה שבא בדבריהם שאנשים מעיר אחרת משתדלים דבר זה אצל השר ונ"ל דבכה"ג אפילו אם לא היתה המחילה רק עתה ע"י בקשת אותן האנשים אפ"ה הי' ר' בער פטור משום דמה שמחלו ע"י בקשת אנשים אחרים שביקשו עבור שותף א' ה"ל כאלו מחלו מעצמם כאשר אבאר

ומנא אמינא לה מכמה ראיות חדא מדאסבר המרדכי טעמא דר' שמחה דא"ש חש"מ ודרך השותפים לטרוח בשביל חביריהם ממילא באם טרח אדם אחר דליכא הך סברא דדרך השותפים כו ודאי דדמי לפטרו מעצמו וכן ממה דאסברה לה הרא"ש דפ"י בקשה מחול לאמצע כאלו הי' שלוחו ואם מעצמו שלא ביקש א' מהם שעתה אין כאן שליח כו' ממילא היכי שבקש איש אחר נמי ליכא כאן שליח ודאי היכי דאותו המבקש עשה זאת בשליחות שותף א' הוי כאלו השותף עצמו בקש דשלוחו של אדם כמותו ושייך שפיר למימר דדרך השותפים כו' כדברי המרדכי וכן נמי באלו הי' שלוחו כדברי הרא"ש רק אנו עסוקים היכי שאיזה איש ביקש זאת מעצמו מהשר בלי ששלחו שום שותף ובקש בעד א' מהם דבהא פשיטא לי דמחול לו לבדו כאלו מחלו מעצמו. וכמו שהוכחתי מלשון המרדכי והרא"ש ודבר זה הוא ברור בסברא

ועוד ראי' מפורשת לזה מדברי רש"ל והט"ז סימן קס"ג שהכריעו כדעה ראשונה שבמרדכי דפטרו מעצמו מהני קודם פשרה. מההוא דאדם בטל יעו"ש. (וכבר הארכנו בזה בסימן כ"ז) והרי הא"ז והנ"י יהת"ה פירשו בההוא דאנדיסקי אם בני אדם מעיר אחרת אמרו