נאות דשא פו

פטור הן במחלו לו הן בשכחו לתובעו ולא ראיתי חולק עליהן זולת הנ"י ס"ל דדוקא קודם הפשרה וכנ"ל

ואני תמה על רמ"א בהגה"ה סימן קס"ג סעיף וי"ו שכ בפשיטות בלי שום חולק כדברי הנ"י דאם קבעו המם על בני העיר ואח"כ פטרו אדם בטל לא מהני ואיך שבק כל דעת הנך פוסקים ופסק כהנ"י ולענ"ד הוא יחידאה בהך מלתא ולכל הפחות הו"ל להזכיר דעת החולקים ובאמת מלשון המחבר משמע דלא כהנ"י מדהתחיל וכתב כגון כשבא גובה המס לגבות חוב הקצוב כו' הרי דמיירי אחר הקביעות והפשרה ועלה סיים וכתב אבל אם מעצמו פטרו אעפ"י שהוטל חלקו על שאר בני העיר פטור משמע דאדלעיל קאי דאפילו אחר הפשרה דינא הכי וכדעת כל הפוסקים הנ"ל ודברי רמ"א צלע"ג לדינא גם קשיא לי על בעלי הש"ע למה השמיטו מלכתוב דין הבטל שאינו צריך ליתן בשוה עם בני העיר רק סיוע בעלמא שזה מבואר בכל הפוסקים הנ"ל ולא ראינו חולק עליהם גם עוד קשיא קצת ק' לי במ"ש המחבר חבל אם מעצמו פטרו והו"ל לכתוב רבותא דאפילו לא פטרוהו רק ששכחו לתובעו נמי נפטר וכמבואר בפוסקים הנ"ל ובזה אין חולק רק הנ"י דלדידי' ליתא לדין זה דהא דשכחו לתבעו היינו לאחר הפשרה ואז אפילו המחילה בפירוש לא מהני ומש"ה לא כ' הנ"י בפירוש אנדיסקי רק פירושו של הרב האי גאון ז"ל שהוא חותם המלך ויש לדבר הרבה מאוד בענין זה אלא שאין להאריך

ואחר אשר עד הנה עזרנו ה' בביאור השיטות באדם בטל נחזיר למה שהתחלנו והנה אתה הראת לדעת שמה שהכריעו רש"ל והט"ז כדעה ראשונה של המרדכי דקודם פשרה מהני פטרו מעצמו מההוא דאדם בטל אחר המחילה מכבוד תורתם אין מקום לדבריהם מתרי טעמי חדא דהרי בארנו דעת רוב הפוסקים דבההוא דאדם בטל דאפילו אחר הפשרה מהני ואעפ"י שמכביד על אחרים והכא כ"ע מודי דאחר הפשרה לא מהני במכביד על אחרים ולא נסתפק המרדכי רק קודם הפשרה אע"כ דאין ענין בטל לזה דהתם היינו טעמא לפי שאינו שותף גמור רק סיוע ועוד דהא דעה השני' של המרדכי אינו חולק על דעה ראשונה רק מחמת סברתו דמאבולי אין ראי' לפי שאינו שותף גמיר כאשר נתבאר א"כ ודאי בדוכתא שאינו שיתוף גמור וקודם הפשרה ליכא מאן דפליג דודאי מהני דזהו ממש הך מלתא דאבולי וא"כ באדם בטל קודם הפשרה ליכא מאן דפליג דמהני וכאשר בארתי לעיל דעת הנ"י דס"ל דבעינן תרתי לטיבותא קודם פשרה וסיוע בעלמא וא"כ אין התחלה כלל לראי' זו כן נ"ל ברור בעזה"י ומה שהוסיף עוד הט"ז וכתב עוד וז"ל וכן בשכחו אותו כ' רשב"ם דפטור ולא אמרינן לאו כל כמיני' להקל על עצמו ולהכביד על אחרים אע"כ דס"ל כלישנא קמא דמהר"מ שאמירה מעצמו מהני קודם קביעת המס עכ"ל כבודו הגדול במקומו מונח ולא דק כלל בזה ודבריו תמוהים מאוד דהא שכחו לתבוע אותו היינו אחר הפשרה כי הרשב"ם בשיטתו עומד כאשר בארנו לעיל דס"ל דאחר הקביעות נמי מהני ואיך הביא הט"ז ראיה מזה דקודם קביעות מהני ואיך העלים עין דזה עצמו מיירי אחר הקבועות והוא תמוה מאוד הרי נתבאר שאין מקום להכרעתם זו ומקום הניחו לי מן השמים כי הדברים מוכרחים וברורים בע"ה ונ"ל ברור שלזה כיון הסמ"ע בס"ק ל"ז שכתב לתרץ דלא תקשי מזה לאדם בטל ולא ביאר בהדיא טעמא דמלתא וכתב הט"ז שדבריו תמוהים דהא בפטרו מתחלה מעצמו אין חילוק בין אדם בטל או שכחוהו להך דהכא ומ"ש התם דמהני טפי מהכא עכ"ד. ולדעתי שפתי הסמ"ע ברור מללו דודאי יש חילוק ולא הוצרך לבאר בהדיא כי ראה דאדם בטל קיל משאר אדם דמש"ה דעת הרבה פוסקים דאפילו אחר הפשרה ומכביד אפ"ה פטור וכן מה"ט קאמר הש"ס מלתא בפרדכת כאשר ביארתי לעיל דלדעת הנ"י מש"ה קאמר מלתי בפרדכת דדוקא בי' מהני קודם הפשרה אבל באינש אחרינא אפילו קודם פשרה לא מהני וכ"ז ברור גם מה שהבליע הט"ז תיבת או שכחוהו בתוך דבריו דברי תימא הה כמ"ש תחלה דהא שכחוהו היינו אחר הפשרה והקביעות וזה פשיטא דלא מהני רק בבטל וכמ"ש לעיל דדברי הר"א כהן תמוהים וכ"ז פשוט ומוכרח בע"ה באופן דכיון דיתברר דאין ראיה זו מכרעת תבנא לדינא כדברי הגאון מוה"ד אופנהיים שהבאתי לעיל דקודם הפשרה אפילו פטרו מעצמו לא מהני שכן משמע מהפוסקים יעו"ש באורך וכן מבואר ג"כ מדברי הסמ"ע הנ"ל מדהוצרך לחלק בין דין זה לדין אדם בטל דמהני שם פטרו מעצמו מוכח דס"ל דהכא אפילו מעצמו לא מהני וכן משמע מסתימת רמ"א וכן עיקר למעשה:

ועתה יתבאר שאלתינו ואומר דחייב ר, בער בנתינת הקווארטע וקאטלאווע בהמותר משני יורות מהטעמים שאבאר:

דהנה לענין הקווארטע כיון שההתפשרות הוא בחודש מרחשוון על כל שנה והשר פטרו לר' בער בחודש אייר אח"כ בעת התחלת האורנדא ממילא פטרו אחר הפשרה והוכבד על אחרים דבהא ליכא מתן דפליג דודאי לא מהני וחייב בנתינה זו עד מרחשוון הבא ומשם ואילך עד משך האורנדא דהיינו עד אייר לענין חצי השנה הזו הוי פטרו קודם הפשרה ואפ"ה לא מהני דנהי דהי' פטור זה מעצמו ולא בהשתדלות ר' בער מ"מ כבר הכרענו דלא מהני ואפילו אם לא הי' הדבר מוכרע והי' עומד בספק פלוגתא דרבוותא הי' מקום לומר דרבים מקרי מוחזקים לגבי היחיד כמו שהאריך בת"ה סימן שמ"א בנדון כזה ממש אלא שאין אנו צריכין לפלפל בזה כי כבר הדבר מוכרע ולית בי' ספקא לדינא כלל וכן ג"כ לענין הקאטלאווע שהתפשרותה בחודש אייר בין אם שכר קודם ההתפשרות בין אם שכר האורנדא אחר ההתפשרות בכל גווני לא מהני פטורו ודאי אם הי' מנהג קבוע שנעשה לכל הפחות ג' שנים רצופים שהמחזיק האורנדא פטור מנתינת אלו אז ודאי הי' פטור דאע"ג דבעת שהתחיל השר לפוטרו הי' גזלה דמלכותא מ"מ עתה שהוקבע ממילא ידוע הדבר שאין הוא בכלל הנתינה וכשמתפשרין הקהל עם השר אותן הפשר חוץ מהאורנדאר אבל מכיון שאין מנהג קבוע לא מהני כנ"ל וחייב ליתן בשוה כ"ז הוא ברור לדינא בלי שום פקפוק אחר העיון והבנה היטב והנראה לפענ"ד כתבתי

שאלה כח

וששאלתם עוד ואמרתם כי ר' בער הנ"ל כשהתחילו המוזגים לתובעו ליתן נתינת אלו נזדמנו לקהלתכם קרובים של ר' בער והם מעיר אחרת והם מקורבים להשר שלכם והתחילו להשתדל אצל השר שיפחות להמוזגים מן הפשרה כל הערך המגיע מר"ב ואתם שואלים באם השר יעשה כדבריהם אם נפטר ר' בער בזה או אעפ"כ יצטרך ליתן עמכם

תשובה אבאר תחלה דברי המרדכי שהעתקתי בריש סימן הקודם במ"ש המרדכי בסוף דבריו בדעה שני של מוהר"מ דבשותפים גמורים יכול להיות דאפילו אמר המלך מעצמו פלוני לא יתן מס לא מהני משום שמכביד על האחרים ועוד דאין שיתוף חולק שלא לדעת חברו ע"כ ולכאורה קשה הרי מוהר"מ ס"ל דלא שייכי בהני דינים הסברא דאין שותף חולק שלא לדעת דהא באחר הפשרה ס"ל למוהר"מ דאפילו ע"י בקשה מהני ודלא כר' שמחה וטעמא דהר"ש משום דא"ש חש"מ ואיהו פליג וכ"ת דבקודם פשרה מודה דאיתי' להאי סברא דאין שותף חש"מ הא ודאי ליתא דאדרבא מבואר בכל הפוסקים דיותר שייך זה אחר הפשר דאז נעשו שותפים גמורים משא"כ קודם פשר דיש סב' לומ דעדיין לאו שותפין נינהו וא"כ אם אחר הפשר ס"ל להר"מ דלא שייך סב' זו מכ"ש קודם הפש' ועיק' טעמ' דמחיי' ק"פ משו' דמכביד וא"כ מאי האי דמסיים לכתוב טעם זה דאין שותף חולק ש"מ שנית קשיא לי דאפי' לדעת ר"ש לא שייך בזה הסב' דאין שחש"מ דהא ר"ש מפר' התוספת' בהכי דריש' מיירי ע"י בקש' ותני עלה דבמחלו מעצמם מחול לו הרי דבמחלו מעצמ' ליתא להאי סב' וטעם הדבר כי כך הוא לשון ר"ש דאין שחש"מ ודרך השותפים לטרוח בשביל חביריהם כו' וזה לא שייך רק בדבר הבא ע"י טרחתו ובקשתו משא"כ במחלו מעצמ' דסייעתא דשמיא והו"ל כשותפים שאוהבו של א' מהן נתן לו מתנה דפשיטא שאין לו בו כלום לשותף הב' וכיון שכן איך אמר מוהר"מ כאן דבמחלו מעצמו יהי' שייך סברא דא"ש חש"מ ועוד קשיא לי ב' קושיות אלו גם בדעה ראשונה של מוהר"מ שבמרדכי שם דמעצמו מהני קודם הפשרה וכ' שם ע"ז וז"ל וה"מ קודם שנתפשרו כו' אבל אם כבר נתפשר לאו כל כמיני' כו' דשותפים נינהו וא"ש חש"מ ע"כ וקושיין קושיא הנ"ל חדא הא מהר"מ לא ס"ל סברא זו דהא פליג על ר"ש אחר הפשרה במנכה ואידך דבמחלו מעצמו ליתא לסברא זו הרי לנו ד' קושיות בדברי המרדכי

והנה בת"ה סימן שמ"א אחר שהביא לשון דעה שני' של מוהר"מ כ' וז"ל בהאי שנויא בתרא חוזר מהר"מ ומסכים לדעת ר' שמחה דאפילו קודם פשרה מקרי שותפים ממש ולא מצי חד לחלוק בלא דעת חבירו וגם דאומדנא הוא דמכביד על אחרים עכ"ד בקצרה משמע לי לכאורה שבא ליישב קושייתינו הראשונה ואמר שבאמת חוזר מוהר"מ ופוסק לגמרי כר"ש דאמרינן שפיר הסברא דא"ש חשמ"ת גם באחר שנתפשרו ומנכה אבל באמת זה דוחק מאוד אם מפאת עצמו דהרי מוהר"מ בשנוייא בתרא לא הזכיר כלל דין הראשון להיות חוזר ומסכים להר"ש ואם כי מכל האחרונים מבואר דבדין דר' שמחה עדיין מחלוקת במקומה עומדת ובדברי הט"ז מבואר כך בהדיא ע"ש ותו דאחר כל הדוחקים עדיין לא תירץ רק קושייתינו הראשונה אבל הג' קושיות האחרות במקומם עומדים כמבואר למעיין דהא אף אי ס"ל עתה כר"ש מ"מ במחל מעצמו ליתא להאי סברא וגם קושיא השלישית עדיין במקומה דהא בדעה ראשונה דמוהר"מ עדיין לא חזר כלום מדבריו וכ"ז מבואר וא"צ להאריך

והנראה אצלי ברור אחרי רואי להת"ה שהסביר שם טעם כל אלו החילוקי דינים וכ' שם בטעם מוהר"מ דפליג על ר"ש וז"ל טעם יפה בדבר דכיון דלית להו פסידא לאחרינא בפטור שלו כיון דכבר נתפשרו מאי אית להו גבי דהאיך מסתמא לח היו לכולן חן בעיני השר כמו זה והוי כשותפות שאין יכולין להציל שאם אמר א' לעצמי אני מציל הציל לעצמו כו' עכ"ד בקצרה הרי דמש"ה ס"ל למהר"מ דלא שייך בזה הסברא דא"ש חש"מ משום דלית להו פסידא לאחריני ועתה נתיישב כל קושייתינו דהיכי דאיכא פסידא שייך שפיר אין שותף חש"מ אפילו למוהר"מ