נאות דשא רי

דאיהו משני בפ"ב דחולין דף ל"ב אלו אסורות קתני וס"ל דנקובת הושט הוא תמיד נבלה ולא ס"ל כאינך שינויי דמשני שם הש"ס לחלק כאן ששחט במקום חתך וכדומה אלא תמיד הוא נבלה א"כ י"ל דתנא דר' ישמעאל לא חשיב רק טרפות ולא אסורות ונחסר נקובת הושט ועייל חליף ואף על גב דבלאו הכי אין נכלל נקובת הושט ופסוקת הגרגרת במנין הח"י טרפות דהא כולהו נקובי חשוב כחד וכן כולהו פסוקי כחד מ"מ י"ל ע"ד שכ' מהר"מ שיף ז"ל במשנה באלו טרפות ליישב קושיות התוס' שם דנקט לבית חללו לאשמועינן רבותא דאפ"ה אינו נבלה ע"ש וממילא לרבא דס"ל דחשיב במתני' גם נבלות לא מוכח ממתני' דאינו נבלה וי"ל שפיר באיזה טרפות דחשיב במתניתין שהיא נבלה ותדר"י לא חשיב לי' ועייל חליף וא"ש לרבא לשיטתי' ולדידן דלא ס"ל אלו אסורות תני דאז ליכא תירץ הנ"ל א"ש בלא"ה דחליף נכלל בחסר וא"ש ממילא נתיישב הקושי' על הרמב"ם די"ל דמזה יש הוכחה להרמב"ם לדינו בכדי דלא תקשי דאיכא יותר מן ח"י טרפות וממילא דיש סמיכות מזה לשיטת הט"ז דאלו להש"ך לא שייך כל זה דהא לדידי' אע"ג דמכשירינן י"מ מ"מ מודינן דכל הריאה הוא מקומן של האונות וא"כ אין חליף נכלל בחסר ואין מיושב קושיות רש"י במה דיש יותר מן ח"י טרפות ואין מיושב הקושיא על הרמב"ם

דרך השני בישוב קושי' הראשונה על הרמב"ם ז"ל דהנה קשיא לי בהא דקאמר לית הלכתא כרבא ביתרת וה"מ דקיימי בדרא אבל ביני ביני טרפה וקשה מדוע ניקום לרבא דלא כהלכתא ולמה לא נאמר דרבא ג"כ מיירי בביני וביני והכי הו"ל למימר הלכתא כרבא ביתרת וה"מ ביני ביני אבל בדרא כשר אולם לשיטת הרמב"ם דאין מכשירין יתרת מקמא וכפי דרכו של הט"ז א"ש דרבא הא קאמר ה' אוני אית לה לריאה וביארנו לעיל דאמר זאת ליתן טעם על טרפות דיתרת מקמא או מגבא משום דכל הריאה הוא מקומן של האונות וקאמר נמי חליף טרפה משום שאינו נכלל בחסר משום דכל הריאה מקום האונות מקרי מש"ה לא מצינן לאוקמי דברי רבא כהלכתא דהא לדידן לא מיטרף אלא מגבא ומטעם שתתפרק להכי קאמר לית הלכת' כו' וה"מ כו' אבל ביני ביני טרפה ור"ל דבהא טריפה ולא מטעמא דרבא כלל רק משום שתתפרק וביני ביני דקאמר הכוונה מגבא ולפי הלשון ביני ביני מתפרש נמי מקמא מש"ה מייתי תיכף עובדא דרב אשי דהוי סבור למטרפי' משום דהוי ס"ד דרב אשי דהא דאמר לעיל ביני ביני טרפה הכוונה בין מקמה בין מגבא והשיבו לו כל הני חיוי כו' דלתשובה זו ס"ל להרמב"ם דכל מקמא כשר ממילא מה דאמר לעיל דביני ביני טרפה הכוונה מגבא והא דאמר ה"מ בדרי ולא אמר דאפילו מקמא לית הלכתא י"ל דלרבותא קאמר דאפי' בדרי כשר דאפילו עומד במקום האונות ומכ"ש במקמא שאין שם מקום האונות כך י"ל לשיטת הרמב"ם ושהי' לו הוכחה לדבריו מכח קושי' הנ"ל וממילא דלדרך זה יש ג"כ סמוכות לדעת הט"ז דאלו להש"ך ליתא לכל הנ"ל דאף דאנן מכשירין מקמא מ"מ י"ל דרבא מיירי מגבא ובא להורות דמלבד טעם דתתפרק אית ביה נמי טעמא דיתר כנטול לאשמועי' אפילו היכי דאינו מתחכך וכנדון שאלתינו אפ"ה טרפה וא"כ שפיר מצינן לאוקמי לרבא כהלכתא וגם מה שאמרנו דהא דקאמר וה"מ בדרא רבותא קמ"ל ליתא להש"ך דהא גם לקמא הוי כמו בדרא דכל הריאה הוי מקום האונות כדרבא רק דס"ל דבין מקמא ובין בדרא אורחייהו הוי א"כ אין רבותא בדרי יותר מבמקמא. הנה נתבאר שיש סמוכות לדברי הט"ז כאמור

ועתה נבא ליישב קושי' השני' על הרמב"ם במה שהוא מוסתר מהש"ס דהא חזינן דרב אשי רצה להטריף וליכא למימר נמי דהרמב"ם ס"ל כפי' ר' אפרים שהובא בתוס' דשני וורדות הביאו לפני רב אשי וא"כ י"ל דר"א רצה להטריף עבור יתרת דורדא והשיבו לו דאורחא בב' וורדות אבל יתרת מקמא כשר דהא ליתא דלשיטת הט"ז כיון דחזינן דרצה להטריף ב' ורדות והיינו מטעם דהוי כניטול ורדא ולא הכשירו רק משום דאורחא א"כ מוכח עכ"פ דחסר ורדא טרפה ובאמת הרמב"ם דפסק דחסר ורדא כשר ג"כ ואמת דלשיטת הש"ך שפיר י"ל כך לכאורה דרצה להטריף משום יתרת בצורת ורדא דלאו אורחי' אבל בצורת אונא ידע דאורחי' והשיבו לו דגם בצורת ורדא אורחייהו דחיוי ברייתא כך הוא מש"ה שפיר פסק הרמב"ם דחסרון ורדא ויתרת ורדא ויתרת מקמא הכל כשר. אולם מ"מ דחוק הוא כמובן ותו דמנ"ל להרמב"ם לפרש כך בש"ס ולהכשיר יתרת מקמא שאין לזה גלוי כלל בש"ס וכיון דמעיקרא אמר ביני וביני טרפה ולא מצינו שנסתר זה בגמרא מהיכן נכשירהו דהא כבר ביארתי דלדרך הש"ך אין ראי' מהש"ס לדינו של הרמב"ם

אולם לפי דרכו של הט"ז דלדידי' כבר ביארתי לעיל שהיה לו להרמב"ם הוכחה להכשיר יתרת מקמא ולא קשיא לן לדרך הט"ז רק דמהכא מוכח דטרפה וכאמור ונ"ל ליישב לפ"ד הט"ז דכיון דהא מכשירינן יתרת מקמא היינו לפי שאין שם מקום אונות ולא אמרינן בי' י"כ א"כ י"ל דס"ל לרמב"ם כרש"י דבימי רב אשי לא כל הבהמות הי' להם וורדות וס"ל דמ"מ כבר ראה רב אשי ורדא בבהמות דמ"מ יותר שכיח בי' גם אז שיהי' ורדא אלא דלא ידע רב אשי שנקרא ענינותא כמבואר כך בש"ס דאמרו לו וקרי ליה טבחי' כו' משמע שלא ידע זאת ממילא כיון שידע רב אשי שיש כך בבהמות מזה שפט דמקמא הוא ג"כ מקום האונות משום דאונא אין לה צורה ידיעה ושפט רב אשי שזה הוא אונא וא"כ מקמא הוא ג"כ מקום האונות וס"ל להרמב"ם כפי' רבינו אפרים שהביאו לפני רב אשי ב' ורדות ורצה להטריף משום יתרת מקמא דהא גם שם מקום האונות וע"ז אמרו לו שאין הדבר כן אלא כל חיוי ברייתא דוקא הכי אית להו חבל שאר בהמות אין להם זאת וטבחי' קרי לי' ורדא ואינו ענין כלל לאונות נמצא שאין מקמא מקום האונות וכשר כל יתרת מקמא בין אונא בין ורדא בין חסר ורדא וא"ש פסק הרמב"ם ומה שהוצרכו לומר וקרי לי' טבחא כו' ולא היה די להם במה שאמרו דדוקא ברייתא הכי אית להו דז"א דמה"ט עדיין אין להכשיר דכיון דעכ"פ יש להבהמות שיש להם אונא מקמא א"כ שפיר הו"ל מקמא מקומן של האונות ממילא כשיש ב' הו"ל יתרת מקמא וטרפה לכן אמרו דקרי' לי' ורדא ואינו מין האונות כלל וגם לא הי' להם די לומר זאת לבד דקרי לי' טבחא ורדא משום דזה ג"כ אינו מספיק אלו הי' כך בכל הבהמות אז חסרה הורדא טרפה וא"כ כיון שיש ב' ורדות הו"ל חסר ורדא לכן כדי לשלול מזה ב' טעמים שיש להטריף בזה אמרי לו דמה שראית כך בבהמות הוא רק בברייתא וא"כ חסר ורדא כשר וגם מה ששפטת שמקמא הוא מקום אונות אין הדבר כך כי לזה קרי טבחא ורדא ואינו מין אונא כלל וא"ש נמצא לא מוכח מהכא דיתרת מקמא טרפה ומיושב שיטת רמב"ם לפי דרכו של הט"ז דלפי שהיה לו לרמב"ם הוכחות הנ"ל להכשיר מקמא מש"ה מפרש סוגיא דש"ס בדרך הנ"ל הרי נתבאר לפנינו ישוב לכל דברי הרמב"ם ז"ל לפי דרך הט"ז ויש לפ"ז סמוכים לשיטת הט"ז

אמנם נראה להוכיח מהב"י לכאורה דס"ל כשיטת הש"ך ודלא כהט"ז דהא כ' הב"י בסימן ל"ה לבאר המחלוקת שבפוסקים בחסר אונא בימין אם הורדא משלמת וכ' הב"י דתלוי בדין יתרת מקמא דהאומרים דמשלמת אזלי לטעמייהו דמכשרי יתרת מקמח אלמא דמקמא הוי כדרא דאוני מש"ה משלמת ורש"י לשיטתי' דאוסר יתרת מקמא אלמא דמקמא לא חשיב כדרא מש"ה פסק דאינו משלים עכ"ד מבואר מזה דס"ל להב"י כהש"ך דהמכשירין יתרת מקמא טעמייהו משום דאורחא בהכי מש"ה הו"ל כמו דרא דאלו להט"ז דטעם המכשירין משום דאין מקמא מקום אונות כלל והפוסלים ס"ל דכל הריאה הוי מקום האונות ח"כ כלפי לייא דאדרבא להמכשירין יתרת מקמא ראוי לומר דאין הורדא משלמת דהא במקמא אין מקום האונות כלל ולהפוסלים מקמא משום דכל הריאה הוא מקומן של האונות י"ל דמשלים וא"כ איכא תיובתא מהב"י על הט"ז ורמזתי לקושי' זו לעיל בסימן ע"ה (בסוף ד"ה ובזה מיושב) ע"ש. ולכאורה לפ"ז איכא תיובתא להט"ז גם מרש"י ז"ל דפוסל מקמא ואפ"ה ס"ל דאינו משלים אלא דז"א דא"כ קשיא לכ"ע דהא אפילו הש"ך מוכרח להודות דמאן דפוסל יתרת מקמא ס"ל דכל הריאה הוי מקום האונות וא"כ אמאי אינו משלים אע"כ הדבר פשוט דנהי דלענין יתר כנטול אמרינן דכל הריאה הוי מקום האונות משום דכולה אבר א' ומתפרדים ממנה אברים קטנים מ"מ בשביל זה אין ראיה שישלים וראי' דהרי חליף מטריף רבא אע"ג דאיהו ס"ל לענין יתרת דכל הריאה הוי מקום האונות ואפ"ה לא אמרינן דמה שהוא בשמאל הוי כאלו הוא בימין וזה הוא פשוט וא"כ ליכא סתירה להט"ז מרש"י חבל מ"מ מהב"י שפיר הוי תיובתי' דהט"ז דלדידי' איך אמר הב"י דפלוגתייהו תלוי בהכי והרי השתא ומה להפוסלים יתרת מקמא משום דלענין יתרת הוי כל הריאה מקומן דאונא אפ"ה אינו משלים מכ"ש להמכשירין יתרת מקמא דלדידהו אפי' לענין יתרת אין כל הריאה מקום האונות מכ"ש דאין משלמת וא"כ לכאורה נסתרה דרכו של הט"ז

ואמינא דליכא סתירה כלל מהב"י דהב"י אזיל לשיטתי' דמכשיר ב' ורדות להמכשירין יתרת מקמא דאיהו ס"ל דיתרת דורדא תלוי ביתרת מקמא וכמו שהביא הש"ך בשמו שם בסימן ל"ה בסקי"ז מש"ה קאמר שפיר דתלי' פלוגתייהו בהכי דהמכשיר מקמא אפי' בצורת ורדא ע"כ טעמו משום דאורחי' בהכי משום דלדידי' ליכא למימר דטעמו משום דאין שם מקום האונות דהא שם הוא עכ"פ מקום הורדא והו"ל למימר דהוי כחסר ורדא ואפילו אם נימא דהם מכשירין ג"כ חסרה הורדא ואז ליכא ראי' דס"ל דמקמא אורחי' מ"מ נהי דליכא ראי' אפ"ה נוכל לומר כך בלא ראי' דהכי ס"ל דמקמ' אורחי' וממילא הוי כמו דרי מש"ה ס"ל דמשלים ורש"י לשיטתו דפוסל מקמא אלמא ס"ל דלאו אורחי' מש"ה אע"ג דכל הריאה הוי מקום האונות לענין יתר כנטול מ"מ לענין להשלים כיון דלאו אורחי' לא הוי כדרי ואינו משלים וא"ש דברי הבית יוסף אבל הטורי זהב אומר דבריו לדידן דב' ורדות טרפה ומקמא כשר אז ליכא למימר דטעמא משום דאורחי' דא"כ בצורת ורדא נמי יכשר ולא ס"ל כהש"ך דבצורת אונא אורחי' ולא בצורת, ורדא דמי ירד חדרי בטן לידע זאת מאחר דאין רמז לזה בש"ס כמו שביארתי בזה לעיל (סימן ע"ה) אע"כ דמש"ה מכשירין יתרת מקמא משום דאין כל הריאה מקומם של האונות מש"ה בצורת ורדא טרפה משום דשם מקום ורדא וכאמור ומש"ה אפילו להמכשירין מקמא מ"מ אינו משלים ואדרבא כ"ש הוא לדידהו דאינו משלים כיון דאין נקרא שם מקום האונות כן נ"ל ברור באופן שאין מדברי הב"י סתירה להט"ז. ואמינא עוד דאדרבא