נאות דשא קצג

הא איכא חשדא פירש"י ונראה כנוטל שכר ואלו לדבריהם קשה דלפום סברא דהשתא דאסור לו לקנות בשר מהוראתו ליכא איסור כלל בנטילת שכר דמותר ליקח שכר עבור שמפסיד שאסור לו לקנות בשר הגם שאפשר ליישב דכיון שבאמת קנה עתה בשר ולא חש להכיעור תו איכא איסור נטילת שכר גבי' מ"מ זה דחוק מאוד כמובן אע"כ דאף דאסור לקנות בשר משום כיעור מ"מ אסור נמי ליקח שכר כיון דנטילת שכר גופי' כיעור הוא ואע"ג דלפמ"ש המפרשים שם בדברי רש"י הללו דחשדא אחרינא ליכא שאין נחשד לאכול טרפות על כן פירש רש"י שהחשד משים נטילת שכר ע"ש א"כ לדבריהם לק"מ דבאמת גם לפי דברי המקשה מותר לקנות בשר כיון דאינו נחשד לאכול חיסור ממילא איכא שפיר איסור דנטילת מ"מ עדיין תקשי כיון דעכ"פ סבור המקשה דאסור לו אח"כ ליקח בשר מטעם דיהי' נחשד בנטילת שכר ושוב הותר לו תחלה ליטול שכר כיון שמפסיד בנטילת בשר מאי אמרת הרי נוטל שכר ואינו חושש להכיעור וא"כ יוכל אח"כ לקנות בשר ח"כ גם דבריהם נסתרים מה"ט דכיון שנוטל שכר יוכל אח"כ לישא האשה ואינו מפסיד ואף שידעתי שיוכל הדוחה לדחות ראי זו שהבאתי מרש"י מ"מ בלא"ה הדבר ברור כך

אמנם ההיתר שהמציא הנ"ב דהיכי דסגי בלאו דידי' שרי לי וליכא כיעור בזה הין נ"ל כדבריו דאע"ג דכתבתי תחלה דבהא מיושב דברי רש"י ז"ל שהוצרך לפרש החשד משום נטילת שכר וא"כ לכאורה יש ראי לזה מדברי רש"י ז"ל מכל מקום אי משום הא ליכא ראיה דדברי רש"י יש לתרץ גם באופן אחר וכמו שהכתוב אי"ה לקמן ואדרבא יש ראיה דלא כוותיה מדהוצרכו הגאונים מהר"מ ומהרש"א ובכור שור ותבואות שור סימן י"ח לדחוק ולתרץ דברי רש"י באנכייא אוחרי ולא תירצו כפשוטו כדברינו הנ"ל כיון דאחר הוי בהדיה ש"מ דלא סבירא ליה סברא זו דאפילו בהוראה דלאו איהו הוי סגי מכל מקום כל שהורה איכא בי' כיעור וליכא למימר דמה שלא רצו לתרץ כך היינו משום דס"ל כמ"ש הנ"ב בעצמו דאע"ג דאמר לי' ר"כ ור"א לימדתנו רבינו כו' מ"מ חזינן דלא סמך עלייהו ושדרי' לרבב"ח והוי רבב"ח לבד המתיר ומש"ה תירצו באנפי אוחרי הא ליתא דבודאי ליתנהו לדברי הנ"ב בזה. ואני תמה מאוד עליו בדברי' האלה דהא ע"כ צ"ל דבלעדי רבב"ח נמי הי' יכול להיות ההיתר מדלא פריך רק ותיפוק ליה משו חשדא ולא פריך דמדינא אסור לפי אותו התירוץ שבתוס' דאפילו דיין חשוד ביחידי אע"כ דרבב"ח אחרינא הוי בהדי' או ר"כ ור"א וכמ"ש הר"ן ומהרש"א ז"ל יעו"ש וא"כ ליתנהו לדברי הנו"ב בזה וממילא מדהוצרכו הגאונים הנ"ל לתרץ דברי רש"י באנפי אוחרי ש"מ דלא ס"ל כהנ"ב אלא אפילו היכי דבלאו איהו הוי סגי אפ"ה איכא כיעור משום דלפי התירוצים שתירצו הם אין היתר יוצא מדברי רש"י ז"ל ואדרבא מוכח לאיסור דלמה שתירץ מהר"מ דאינו חשוד לאכול טריפות מ"מ ודאי דלישא האשה אסור משום כיעור כמו בעדי הגט וע"כ דהתם חיישינן טפי ומכ"ש לפי תירוץ מהרש"א ז"ל דגם כאן יחשדוהו בכך ומכ"ש לדברי התב"ש והבכ"ש דאיכא חשש שמעיד בדדמי ומתוך שיקול הדעת וכדומה ממילא לדבריהם אם שני עדים מעידים לאשה אסור אחד מהם לישאנה משום כיעור ודלא כהנ"ב. ונראה שהגאון הנ"ב ז"ל עצמו כשהקשה על דברי עצמו מהא דפריך ארבב"ח לא רצה לומר דבאמת מה"ט גופי' פירש"י שנראה כנוטל שכר משום שראה שכל המפרשים הוצרכו לדחוק בדברי רש"י בדרכים אחרים וא"כ יהי' דינו נסתר מתוך דבריהם. לזאת תירץ דגם רבב"ח היה הוא לבדו המתיר ואשתמיטתי' דזהו דבר שא"א וכמ"ש תחלה דא"כ מאי פריך משום חשדא והא מדינא אסור כדברי הר"ן ומהרש"א וח"כ פשטא דשמעתא דפריך ארבב"ח ע"פ דרך המפרשים מוכיח לסתור היתר זה של הנ"ב. ומה שרצה להביא ראיה להיתר שלו ממה שאסור ליקח שכר בהיתר בכור פשיטא דאין מקום לראיה זו למאי דמסיק איהו גופי' אח"כ לסתור בלא"ה דברי המתירין משום דאיך יטול שכר עבור שמצטרך אח"כ לחשוש לכיעור ועתה נוטל שכר ואינו חושש א"כ גם ההוא דבכור ניחא והוא פשוט וא"כ כיון דאין לו להנו"ב ראיה להיתר שלו ומדברי המפרשים הנ"ל מוכח להיפוך יש לאסור

ועוד נ"ל להביא ראיה מהש"ס בחולין דף קמ"א ע"ב בההוא דרבא דאהדר פרסתקה ותפסה דפריך וליחוש לחשדא ופירש"י דהיינו כיעור והדבר מוכרח משום דלשון חשדא פירושו משום כיעור ולא מדינא וכמ"ש הר"ן בההוא שמעתתא דפ' א"ט וא"כ קשיא לפום התירוץ שבתוס' דדיין נמי חשוד אם הוא א' א"כ למה פריך משום חשדא הא מדינא נמי אסיר וצ"ל נמי כמ"ש הר"ן פא"ט ה"נ התם דרבא אחרינא הוי בהדי' ואפ"ה פריך משום כיעור אלמא דאע"ג דבלא רבא היה יכול האחר להורות הדין אפ"ה כיון שרבא הורה בו ג"כ איכא בי' כיעור והתם ליכא לפרש חשדא משום נטילת שכר כפירש"י פא"ט והוא מובן וא"כ יש מכאן ראיה ברורה

ודע דלכאורה עלה בדעתי לתרץ כל דברי המתירין אעפ"י שכתב הגאון ז"ל עליהם שהביאוהו לידי גיחוך מ"מ נ"ל דיוכל ליישבם דאלו לדבריו ז"ל שפירש הך דמוהרי"ק שעדי הגט נוטלים שכר היינו משום דעכשיו ליכא כיעור כי הרואים שנוטל שכר מהבעל המה ריחים שהבעל מצווהו ועושה כדין קשה דלפ"ז היכי שהבעל אומר לסופר כתוב ולעדים חתמו והלך לדרכו והם חותמים ונוטלין שכר מהאשה מאי היכא למימר דהא הפוסקים לא חילקו שום חילוק בהיתר זה דנטילת שכר לעדי הגט ולפעמים האשה נותנת שכר הסופר והעדים והכי הוא ברוב הפעמים וכמבואר בפ"ב דגיטין בההוא דאמר רב חסדא יכילנא למפסילונהו לכולהו גיטא ע"ש וא"כ קשה בה"ג הא איכא כיעור בשעת נטילת השכר שהרואים שנוטל ואינם יודעים כלל אם האמת כדבריהם שצוה הבעל להם לחתום וא"כ איך הותר להם ליטול שכר לכן י"ל דשפיר אמרו המתירין הנ"ל והענין כך הוא דהא באמת בעדי הגט כבר כ' הגה"מ בפ"י מה' גירושין שאם אינו רוצה לחוש ליכא שום איסור כלל והוא רק חששא דכיעור בעלמא והרחקה יתירה ומאן דלא קפיד לית לן בה רק הרוצה להקפיד יקפיד מש"ה שפיר אמר מהרי"ק דעדי הגט יכולין בכל ענין ליטול שכר אפילו בגוונא דהבעל הלך לדרכו והם חותמים דאיכא השתא כיעור אפ"ה אם הם רוצים שלא לחשוש לכיעור וכדברי הגה"מ יכולין ליקח ולבל נאמר דנהי דלענין הכיעור בידם שלח לחשוש מ"מ יהי' בכלל ניטלים שכר להעיד שביטלו חז"ל כל עדותן לכן אמר מוהרי"ק דז"א דעל חיסור זה יש להם היתר משום שלא יוכלו ליקח האשה אח"כ משום כיעור ורוצים הם להקפיד על הכיעור כל שאין להם הנאה מדבר ואין הדם חוטא ולא לו משא"כ כשנהנים בנטילת שכר אינם מקפידים בזה ועדיף להו הנאת השכר ממה שילעיזו עליהם ולכן נוטלין השכר אבל האשה לא יקחו דאע"ג דכתבו התוס' שם בפא"ט לחד תירוצא דבאשה איכא למיחש טפי דלמא עיניו נתן בה וא"כ נימא דאם אין חוששין ללעז עבור הנאת נטילת השכר מכ"ש שלא וחששו ללעז וישאו האשה ז"א דהתוס' לא כ' רק דאיכא למיחש אולי עיניו נתן בה דאז עדיף האי חששא מנטילת שכר אבל היכי דלא נתן בה עיניו שפיר נוכל לומר דבשביל לעז בעלמא ימנע מלישאנה ונטילת שכר. עדיף לי' ואינו חושש ללעז ממילא יצאו העדים הללו מאיסור נטילת שכר להעיד דעדותן בטל כיון שיש להם הפסד וממילא דלפ"ז גם דברי המתירין נכונים דע"י זה אין עדות אותו המעיד בטל אף שלא חשש ללעז מ"מ יש לו הפסד שימנע מלישא אותה משים לעז כל שלא יהא לו הנאת ממון ומש"ה לא הוי בכלל נוטל שכר להעיד כך היה נ"ל ליתן מקום לדברי אותן המתירין אלא דאין כ"ז מספיק משום דא"כ נשאר קושיות הגאון ז"ל באותו המתיר את הבכור למה לח יקח שכר הא לח יוכל אח"כ לקנות בשר משום כיעור ואפי' נימא דהכיעור דהתם אינו רק שיהי' נראה כנוטל שכר מ"מ שייך בי' התירו של מוהרי"ק לפי דברינו משום דנימא דהאי מתיר את הבכור אינו רוצה אפילו בלעז שיחשדוהו בנטילת שכר כל שאין לו הנאה של כלום נמצא לא יוכל לקנות בשר ומש"ה יוכל עתה ליקח שכר ובנטילת שכר אינו חושש ללעז ויש עוד לפלפל בזה ואין להאריך כי בלא"ה דחה שם דברי המתירין מטעם נוגע בעדות ע"ש. ואין כאן המקום לפלפל בזה והנכון כדברי הגאון ז"ל בזה אבל עכ"פ מה שהשיג על המתירין ההם במה שאסרו לישא האשה משום כיעור והוא התיר מטעם דליכא כיעור היכי דבלאו איהו הוי סגי בהא לא נ"ל כדבריו מהני טעמא דכתיבנא

ועוד נ"ל ראיה לדברינו מדברי הב"ש באה"ע סימן י"ב סק"ד ובט"ז שם סק"ב שכ' על דברי רמ"א שם שכ' דבשנים חסור לבעל נפש. וכתבו הם דה"ה בג' ע"ש וא"כ אפילו למה שפירש הגאון ז"ל את דברי רמ"א הללו דמיירי במקום שצריך שנים א"כ אכתי קשיא למה אסור בג' הא כי היכי דהוא מחדש דהיכי דצריך א' אם יש שנים שרי אפילו לבעל נפש ה"נ היכי דצריך שנים חם יש שלשה למה יהי' אסור אע"כ דליתנהו לדברי הגאון ז"ל אלא דאע"ג דבלאו איהו הוי סגי מ"מ כיון שהוא הי' באותו מעשה איכא חשש לבעל נפש ותמיהני על הנ"ב שהוא עצמו הביא שם באותה תשובה דברי הב"ש והט"ז וא"כ קשיא עלי' מדבריהם. והאמת שהנ"ב מפרש דברי הב"ש והט"ז במה שכתבו דה"ה בג' היינו לומר היכי דצריך ג' דלא תימא דג' לא חשידי אבל באמת פשט דבריהם לא משמע הכי. ותו דהט"ז כ' על דברי הגה"ה בפרישה שהוא טעו' והרי הגה"ה שם מיירי בין בחליצה בין במיאון ומשמע דהט"ז משיג עליו גם במיאון והרי במיאון כ שם באותה ההג"ה דסגי בשנים וח"כ לפי דברי הנ"ב הוי א"ש דברי הגה"ה במיאון דהיכי דאיכא תלתא שרי לחד מינייהו לישאנה ותו דנראה לכאורה קצת דאפילו בחליצה דבעי ב"ד של ג' הוי שרי לחד מינייהו לישאנה לפ"ד הנ"ב והיינו משום דנ"ל דאין שום חשד וכיעור ע"י שנמנה בין הדיינים אצל החליצה או המיאון רק עיקר החשד הוא עפ"י מה שהם אומרים עתה כמעידים שבפניהם חלצה ומיהנה ויש מקום לחשוד שמשקרים אבל בגוף הדבר מאי חשדא איכא כן נ"ל כעת מסברא וא"כ הא ודאי כשהי' ב"ד הצל החליצה ועכשיו איכא תרי מגו תלתא שאומרים במותב תלתא הוינח יחלצה סגי בהכי וא"כ לפ"ד הנ"ב אפילו כל היכי דבעינן תלתא למה לא יוכל א' לישאנה כיון דעיקר הכיעור היא על האמירה שאומרים עכשיו שחלצה בפניהם ובאמירה זו בלאו איהי הוי סגי וא"כ מדהשיגו על ההגה"ה וחסרו בג'. וכן בהגהת מרדכי סוף פ"ב דיבמות מוכח בהדיא דבג' נמי איכא כיעור והד"מ העתיק קצת לשונו ע"ש. אם כן מכולהו מוכח דלא כהנ"ב ובלא"ה פשט דברי הט"ז והב"ש מורה דאפי'