נאות דשא קפד

מטריפין משום שזהו סימן שהוא היתר ומ"מ אין כ"כ ראיה שיהי' זה סי' מובהק די"ל דלמטריף היו מטריפין מה"ט לחוד אבל להכשיר לא נסמוך עליו דאינו סימן מובהק ולכאורה היה נראה דהוי סי' מובהק ממ"ש התב"ש סימן ל"ה אות י"ג שהי' נ"ל דאינו בנמצא כלל שיהיה אונא בלא סמפון וא"כ הוי סימן מובהק אולם מוכח איפכא מסיום דבריו שם שכ' וז"ל ולכאורה היה נ"ל דדבר זה לא נמצא כלל אבל ממעשה דהר"ן נראה להדיא דאתרמי אונא בלא סמפון עכ"ד. הרי דמעובדא דהר"ן שפט התב"ש שכבר הוא בנמצא שיהיה אונא בלא סמפון ולכאורה הא שם היה כך ביתרת וא"כ משמע אדרבא איפכא מהר"ץ מדהוכיחו מחסרון סמפון שהיא היתירה א"כ משמע שאינו בנמצא אונא בלי סמפון רק ביתירה הוא בנמצא אע"כ ס"ל להתב"ש דאונא עיקרית ויתרת שוים הם ומדחזינן דאתרמי הכי ביתרת אתרמי ג"כ בעיקרית רק דאפ"ה שפטו שם שהיא היתירה משום דתולין הקלקלה במקולקל וא"כ עדיין י"ל דאינו סימן מובהק ולא סמכו שם רק להטריף וכן להכשיר נוכל לסמוך באיסור קל כההוא דהפוך ושינוי תואר דמועיל שם סימן דקטנות ה"ה דמועיל סימן כזה אבל לא באיסור חמור ממנו ולכן נ"ל כיון דביתרת מקמא פשטא דש"ס משמע שהיא טרפה וכך מורין רוב הפוסקים וכמ"ש לעיל כ"פ וכ"כ התב"ש אין לסמוך על סימן זה דשמא אינו סימן מובהק כן נ"ל להלכה מ"מ במקום ה"מ איני אומר לא איסור ולא היתר מאחר דמ"מ הרבה מדינות מכשירין יתרת מקמא וא"כ י"ל דאף במדינות האוסרים בכה"ג לא קיבולי עלייהו ועיין והנלפענ"ד כתבתי

שאלה פה

ולענין יתרת בדרי שהיא קטנה ומוכח מצד קטנותה שהיא היתירה ויש סרכא שלא כסדרן באונות האחרות ולעיל בסימן ע"ו הסכמתי דבסרכא שלא כסדרן מתוך היתרת לא מהני מיעוך ע"ש ועכשיו שמצד קטנות האונא מוכח שהיא היתירה וא"כ הסרכא באונא העיקרית אי מועיל בזה סימן דקטנות ומהני מיעוך או לא נסמוך בהא על סימן דקטנות

הנה כיוצא בזה יש להסתפק לדעת התב"ש דס"ל דכל ריעותא העומדת על יתרת בדרי הו"ל תרתי לריעותא כמו שהבאתי בסימן ע"ה ע"ש ובסימן פ"א סתרתי דברי הרב פ"מ שפסק דבכל אונות שוים ויש להסתפק אם אונא זו שהריעותא עלי' או לא כשר והעליתי שם דבשוין טרפה א"כ יש להסתפק אם יש סימן דקטנות באחת וריעותא באחרת אי סמכינן על סי' דקטנות להכשיר ולכאורה למה שסתרתי בסי' פ"ג דעת הצ"צ והוכחתי דסימן דקטנות אינו מועיל רק באיסור הפוך ושינוי תואר דורדא שהם איסורין קלים אבל באיסור ברור לא מהני ח"כ י"ל דגם לענין ב' לריעותא לא מהני סימן דקטנות משום דאיסור ב' לריעותא הוא איסור ברור והתב"ש כתב שיש בו לתא דאורייתא ומכ"ש שהוכחתי בסימן הקודם דלענין איסור ב' ורדות לא אהני סימן דקטנות והא פשיטא דאיסור ב לריעותא חמיר מן איסור ב' ורדות דרבו בהן המכשירין משא"כ בב' לריעותא ממילא דלפ"ז נ"ל לכאורה דלדעתם לא מהני סימן דקטנות לענין ב' לריעותא וא"כ נראה דאע"ג דלגוף הדין סתרתי דבריהם בסימן ע"ה והעליתי דיתרת אינו מצטרף להיות ב' לריעותא מ"מ לענין מיעוך בסרכא שלא כסדרן מתוך היתרת שהסכמתי דלא מהני מיעוך י"ל דג"כ לא מהני סימן דקטנות

ומ"מ נ"ל לדון מזה כיון דהפר"מ מכשיר גם בשוין לתלות שמא אין זו היתרת ואעפ"י שסתרתי דבריו בסימן פ"א מ"מ הא כתבתי שם (בד"ה מיהו) דהסתירה הוא רק לשיטתו משא"כ לדידי שאיני מסכים לדבריו רק לענין דלא מהני מיעוך בהא שפיר יש לתלות מספק שהסרוכה היא העיקרית רק שהחמרתי שם שלא במקום הפסד ממילא כיון דעכ"פ במקום הפסד שרי א"כ לא חמיר איסור זה יותר מן הפוך ושינוי תואר דורדא לכן בסימן דקטנות יש להתיר אף שלא במקום הפסד והיכי דשייך הסתירה השניה שכתבתי שם בסימן פ"א (בד"ה הנ"ל) בזה יש לדון ואבאר בזה הנה אם יש ה' אונות בימין דאז שני אונות נחלק חיותן לארבעה וא"כ ארבעה מהן יש בהם גריעותא דיתרת ע"י חילוק חיותן ואחת עיקרית ויש ב' סרכות דאז ודאי חד סרכא ביתרת ויש שתי אונית שקטנותן מוכיח שהם היתרים והשלשה הם עיקרים בה"ג אם הב' סרכות הם באותן הג' פשיטא דכשר דאפי' לא יועיל כאן סימן דקטנות מ"מ אין כחן יתיר אלא ד' ואחת עיקרית יש לתלות שהאמצעות מהשלשה היא העיקרית וממנה באו ב' הסרכות וכיון דבה"ג כתבתי בסימן פ"א בסופו שיש להקל בהפסד לתלותו שהסרכא בא מהעיקרית א"כ אין זה איסור חמור ומועיל סימן דקטנות להתיר אף בלא הפסד. מיהו אם יש ד' אונות דבה"ג יש על שנים גריעותא דיתרת ושנים עיקרים ויש אחת קטנה המירה שהיא היתירה והג' הם עיקרים ויש ב' סרכות סרכא א' בשנים הגדולות וסרכא שניה מאונא גדולה השלישית אל הקטנה דבה"ג אי לא היה סימן דקטנות אסרנו בס"ס פ"א אפילו במקום הפסד (ועיין בסיף כל הסימן פ"א מ"ש שם) משום דכאן ודאי יש סרכת ה' ביתרת ואם יועיל לנו סימן דקטנות אז הוי הג' עיקרים ממילא שני הסרכות כשרים דאע"ג דסרכא א' בקטנה מ"מ י"ל שבאה הסרכא מהגדולה דתלינן כך במקום הפסד כמ"ש לעיל וא"כ לכאורה י"ל דבה"ג אין מועיל סימן דקטנות משום דזה הוי איסור ברור ומ"מ נראה לי להתיר בזה בהפסד מרובה מאחר דסברא זו שהמציא הט"ז שלא יועיל מיעוך בהצטרף ריעותא כל דהו לא נמצא זולת בט"ז ובאמת דבריו מקובלים אצלינו רק דאני הוספתי זאת מדעתי לומר דיתרת הוי ג"כ ריעותא כל דהו ובאמת דאין סברא זו מוכרחת ואינה כ"כ הלכה פסוקה וכמ"ש לעיל בסימן ע"ז ע"ש לכן כיון דדין זה הוא הוספה מדעתי לכן נ"ל דיש לסמוך בה"ג על סימן דקטנות ולהכשיר בה"מ ואע"ג דלהתב"ש ופר"מ בלא"ה טרפה מטעם ב' לריעותא מ"מ הא הפר"מ מתיר אפילו בשוין לתלות מספקא ומכ"ש בסי' דקטנות דמועיל לדידהו מש"ה נ"ל דיש להתיר וכנ"ל ומאחר שהוכחתי דסימן דקטנות מועיל לענין זה מכ"ש דמועיל סימן מה שאין סמפון לאונא דלדעתי סימן זה מובהק יותר מסימן דקטנות ולכן מועיל סימן זה וכמ"ש מזה בסימן פ"א כן נלפענ"ד

שאלה פ"ו

ואבאר עוד דין כוליא יתירה שהקטינה וכולן עומדין בשורה א' לא נודע איזו יתרת דהט"ז בסימן מ"ד סקי"ד מתיר והש"ך בס"ק ט"ז הניח דין זה בצ"ע איך יש לנהוג בזה

ונ"ל הכרע בזה דטרפה וכך פסק הצ"צ בסימן צ"ח ואני תמה על הש"ך בזה שנסתפק והרי הוא בעצמו העלה בסימן ל"ה ס"ק י"ג לענין ב' ורדות בשורש א' ושניהם שוים וא' הפוכה דטרפה אלא בעינן דוקא שיהי' הוכחה שהיתרה הוא הפוכה כגון שהיא קטנה וזה ממש הך דינא דהכא ובעינן דוקא שיהי' ראי' שהיתירה לקוי' והדברים ק"ו דאם בהפוך ושינוי תואר שאינו רק מנהגא בעלמא בעינן דוקא הוכחה שזו היא היתרה מכ"ש כוליא שהקטינה שזהו איסור ברור בש"ס מש"ה בעינן דוקא שהלקוי' אינה עומדת במקום הכליות אבל בלא"ה אסור ומכ"ש שהפר"ח והתב"ש חולקים בלא"ה ואוסרים כוליא יתירה שהקטינה עמ"ש מזה לעיל בסימן ע"ד) ממילא אפילו הסומך על הש"ע וכל הפוסקים להתיר אין לו להתיר רק היכי שהלקוי' אינה עומדת בשורה אבל כשעומדת בשורה ואין ראי' שהיא היתירה אסור וטעם האיסור בזה הוא כפי שני הטעמים שבארתי בסימן פ"א באורך טעם האחד הוא משום דמסופקין אנו אם זו היתרה או העיקרית ואין לומר בזה תולין הקלקלה במקולקל מאחר שביארתי בסימן ע"ה דיתרת אין סופו לינטל ולהתקלקל א"כ אין ההקטנה מעידה ע"ז שהיא היתירה ותו דמאן לימא לן להתיר באיסור שהוא ברור בש"ס עפ"י הסברא דתולין הקלקלה במקולקל דזה לא מצינו ואדרבה מדברי התב"ש סימן ל"ה אות ל"ט מבואר דדוקא באיסור קל סמכינן אהאי סברא (ועוד אפשר דאפילו להתב"ש דס"ל דיתרת סופו לינטל היינו דוקא היכי דמטרפה ע"י היתרת משא"כ יתרת בכוליא דאינו מטריף וא"כ לא שייך לומר בהא תולין הקלקלה במקולקל כי היתרת אינו קלקול כלל מיהו ז"א דהתב"ש כ' בסימן ל"ה אות מ"ז דגם בדבר שאינו טרפה על ידו אמרינן יתר כנטול ע"ש שהביא ראי' מש"ס דחולין דף נ"ח וכוונתו נ' מהא דאמר התם דלמטה מארכובה הוי מום ביתר וע"ש ואין להאריך בזה) טעם השני בארתי ג"כ בסימן פ"א דכל שהם שוים ואין שום שינוי לגריעותא באחת מהן אזי חיות אותו האבר נחלק לשנים ויש בכל אבר מהם דין עיקרית ודין יתרת ממילא דה"נ שחיות הכוליא נחלק לשנים ממילא כיון דיש בכל א' חצי חיות העיקרי מטריף בי' לקותא ועיין בדברינו בסימן פ"א ותבין כ"ז וכ"ז פשוט אצלי לכן כך ראוי להורות דכל שאין הוכחה שהלקוי' היא היתרה טרפה אפי' בה"מ והנראה לפענד"כ

שאלה פז

והיכי דעומדים שלשה הכוליות בשורה א' רק שאחת קטנה מאוד והקטינה אותה הקטנה אם יש לסמוך ולומר שקטנותה של זו הוא סימן שהיא הקטנה וכשר או לא

לפי מ"ש בסימן פ"ג לסתור דברי הצ"צ דסימן דקטנות אינו מועיל בכל איסור ברור ע"ש באורך ממילא למה שהעליתי בסימן הקודם דבשוין כל שאין הוכחה איזו היתירה אסור ה"נ דאסור אפילו יש סמין דקטנות כיון דכוליא שהקטינה היא איסור ברור בש"ס ומכ"ש שהפר"ח והתב"ש חולקים לגמרי ואוסרים אף בנו דע בסימן מובהק שהלקוי' היא היתירה לכן נ"ל ברור ופשוט דהסומך על הש"ע להתיר אין להתיר אלא ע"י סימן מובהק המוכיח שהלקוי' היא היתירה ומיהו סימן מובהק היינו כמ"ש הש"ך שאינה עומדת כלל בשורה במקום הראוי לכליות ונ"ל דה"ה אעפ"י שעומד בשורה רק שאין בו כלל צורת כוליא דמזה מוכח ג"כ שהיא היתירה דהא חזינן במקום שאסור יתרת אפ"ה היכי שאין לו צורת האבר שרי כמו אם אינו עומד במקום הראוי לו והטעם בזה משום דזהו סימן שהיא היתירה ואז לא אמרינן