נאות דשא קפג

אות ל"ט וכמו שביארתי (בסימן הקודם) מכ"ש בזה דאינו קלקלה לתלותו במקולקל דפשיטא דאינו ריעותא וא"כ שפיר יש ראיה לדבריו וגם מדברי התב"ש אות הנ"ל מוכח ג"כ מדמכשיר שם שינוי צורה באונא יתירה וכ' שם דאין לומר דהוי ב לריעותא משום דבאונא יתירה אין שינוי צורה מזיק וא"כ כי היכי דהתם דהיתר הוי ריעותא ואפ"ה השינוי צורה לא נקרא ריעותא להצטרף לריעותא דיתיר מה"ט משום דמה דאינו מזיק ביתרת לא נקרא ריעותא ה"נ בהא כיון דאין ריעותא מזיק ביתר לא מקרי ריעותא ולא עוד דנ"ד הוא כ"ש מנדון דהתב"ש דהא התם קרי' לי' התב"ש קלקלה לתלותו במקולקל וכמו שבארתי לעיל (בסימן הקודם ד"ה ואכתי) דס"ל להתב"ש לחלק דשינוי צורה דאונא הוי עכ"פ קלקלה לתלותו במקולקל ואפ"ה ס"ל דריעותא לא מקרי שיצטרף לב' לריעותא מכ"ש בנ"ד דאינו אפילו קלקלה לתלותו במקולקל מכ"ש דלא הוי ריעותא שיצטרף לב' לריעותא ולכן דברי הפר"מ נכונים להכשיר בזה כן נלפענ"ד ועיין מה שאכתוב עוד מזה לקמן בסי' קכ"ב

שאלה פג

ולענין בהמה שיש לה שני טחולין והאחת נקובה בסומכי' ואותה שאינה נקובה היא גדולה והנקובה היא קטנה ומדין יתר אין כאן טריפות כיון דניטל הטחול כשר רק אם יש כחן טרפות מצד שניקבה בסומכי' או לא

הנה דין זה נשאל עליו הרב בצ"צ סימן צ"ח הביאותיו לעיל (בסי' ע"ג בסופו) ולמד להיתר מדין כוליא יתירה שהקטינה דכשרה היכי שניכרת שהיה היתרה ה"נ לענין ב' טחולין והיתר ניקב בסומכי' דכשרה היכי דניכר שהוא היתר וכ' שם דמה שהיא קטנה הוי סימן שהיא היתרה והביא ראי' ע"ז מההוא דב' ורדות בשורש א' והקטנה הפוכה דכשרה הרי דסימן דקטנות מועיל ה"נ בהא זהו תורף דבריו (וע"ש במ"ש בד"ה וכן נמי מוכח מדברי ראב"ן גופי' כו' הוא תמוה דמה ענין זה לזה דודאי כל הפוסקים הכי ס"ל דאם היתר אינו עומד במקום הראוי לאותו אבר כשר ולא אמרינן בכה"ג כל יתר כנטול ואפ"ה יש מטריפין בהקטינה היתירה מטעם דמ"מ כאיב לה הלקותא אפילו ביתרת וכמ"ש שם הפר"ח ותב"ש וא"כ אין מדברי ראב"ן אלו שום ראיה ע"ש ותבין וקצרתי לפי שאין מזה נ"מ למה שאנו דנין) ואע"פ שאיני כדאי להרהר אחר דבריו מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך ונ"ל שא"א כלל לומר כדבריו והוא מדברי הראב"ן גופי' שהביא שם בתשובה ההוא וז"ל בדין יתיר רגל דטרפה דכל יתר כנטול דמי ובכל א' י"ל הוא היתר והוי כנטול והרי הוא חסר רגל ונ"ל דאי איכא לאותו היתר היכרא כגון שהא' עומד במקומו והשני שלא במקומו דאע"ג דכנטל דמי אותו היתר כשרה דלאו חסר הוא עכ"ל הראב"ן ביאר דבריו למדקדק היטב כך הוא דסבירא ליה דהא דאמרינן כל יתר כנטול היינו כאלו אותו היתר נטול הוא ואם כן משום הא חין להטריף משום הכי אסברה לה דבכל אחד יש לומר הוא היתר והוי כנטול רצה לומר דעל ידי דמצינן למימר בכל חד שהוא היתר נמשך מזה דהוי כניטלו שניהם ולכאורה עדיין אינו מובן דנהי דאנן מצינן למימר בכל חד דהוא היתר מצד דלא ידעינן איזהו מ"מ האמת הוא דאין מיותר אלא א' ואותו הוא כנטול ולמה יהיה טרפה אך הכוונה היא ע"ד מ"ש לעיל (בסימן פ"א בד"ה עוד מטעם אחר) דכל יתר שאין בו סימן איזהו היתר יש על שניהם שם יתר משום דהחיות וההנהגה הראוי לאותו האבר נחלק לשנים, ושוב לא יוכל הבעל חי להתנהג על ידיהם משא"כ היכי דיש בא' מהם שינוי לגריעותא עד שניכר שהיא לבדו היתר אז לא נטל כלל מאבר העיקרי החיות וההנהגה השייך לו ולא הפחיתו יעו"ש בדברינו באורך. וזהו עצמו כוונת הראב"ן דבכל חד מצינן למימר דהוא היתר שכולם שוים וא"כ יש על שניהם שם יתר וכנטלו שניהם דמי ומש"ה סיים דאי איכא לאותו היתר היכרא ר"ל אם נשתנה לגריעותא כגון שאינו עומד במקומו דזהו היכר וסימן שהוא לבד היותרת ולא הפחית כלל כח וחיות של האבר העיקרי אז כשר דכיון דעל האבר העיקרי ליכא שם יתרת א"כ אין כאן לחשוב כנטול רק היתרת הזה ולית לן בה זהו ביאור דברי הראב"ן ז"ל הנה דמה שכשר היכא שאין היתר עומד במקומו הראוי היינו משום דזה הוא היכר וסימן שהוא היתר וכמבואר בהדיא בלשון הראב"ן במ"ש דאי איכא לאותו היתר היכרא כו'

והשתא אם איתא לדברי הצ"צ דסימן דקטנות הוי סימן שהוא היתרת א"כ נצמח דבר חדש דאם היתרת קטן כשר ולא אמרינן בכה"ג יתר כנטול כיון שיש היכר שזו היתירה וזה לא שמענו אלא אדרבא מוכח בכמה ראיות דאפילו אם א' קטן מחברו אפ"ה אמרינן כל יתר כנטול והרי דברי הראב"ן הנ"ל העתיק בהגהת שערי דורא סימן פ"ו בד"ה כל יתר ובסמוך לו תוך כדי דבור העתיק שם דברי המרדכי וכ' וז"ל הלכך נ"ל דדוקא אבר גמור שהוא כאבר העיקרי אפילו קטן מאוד ע"כ וע"ז כ' והילך לשון הראב"ן כו' וכוונתו דמלשון ראב"ן יש ראיה לדבריו דדוקא אבר גמור שהוא כאבר העיקרי אבל אם נשתנה לגריעותא שאינו כצורת האבר כלל וכשר כמו שהכשיר מו הראב"ן כשאינו עומד במקום האבר ע"ש בהגה"ה והשתא לדברי הצ"צ איך הביא ראיה לדבריו מדברי ראב"ן והרי דברי הראב"ן מנגדים לו דהא הראב"ן מכשיר בזה מחמת שזהו היכר איזהו היתרת וא"כ מ"ט מטריף בקטן מאור א"ו סימן דקטנות אינו סימן לעשותו יתרת כי אין זה סימן גמור ולא סמכינן עלי' רק בדין הפוך ורדא או שינוי תואר שאינו מדינא כלל רק מנהגא שנהגו במדינות אלו הם אמרו והם אמרו לסמוך ע"ז אבל באיסור ברור לענין י"כ לא סמכינן על סימן דקטנות וה"ה לענין ניקב הטחול בסומכי' שהוא איסור ברור מדינא דגמרא לא מהני האי סימנא (וכמ"ש התב"ש שם דבשינתה מקומה לא מכשרינן ואע"ג דבארתי לעיל בס"ס ע"ג כוונת התב"ש לומר דבשינתה מקומה לא סמכינן למימר דאינו מזיק באבר מיותר אבל לא לומר דבשינתה מקומה לא סמכינן למימר שהקטנה היא היתירה וכתבתי מזה ג"כ לעיל בסימן פ"א ד"ה ובתחלה ע"ש) אמת הדבר כאשר ביארתי שם בכוונתו של התב"ש מדלא הביא דברי הצ"צ הנ"ל לחלוק עליהם ש"מ דהתב"ש שם לא הוצרך לזה דבלא"ה אסר לה מחמת שכל לקותא דריאה מזיק גם באבר המיותר אבל באמת לדינא תרוייהו איתנהו דזה ג"כ אמת דבאיסור ברור לא סמכינן על סימן דקטנות משום שאינו סימן מובהק ודו"ק)

וליכא למימר דהראב"ן פליג באמת אהך דינא דב' ורדות ומאחר דקיי"ל הך דב' ורדות לא קיי"ל כהראב"ן דזהו דבר שא"א לאומרו חדא כמו שהוכחתי תחלה מהגהת ש"ד הנ"ל שפסק דביתר אפי' קטן מאוד טריפה והביא ראיה מדברי הראב"ן כמו שביארתי תחלה וכ"ת שמא לא קיי"ל כהגהת ש"ד בהא ובאמת היכי דהיתר קטן כשר גם זה דבר שא"א לאומרו חדא דדבר חדש כזה הו"ל להפוסקים לבאר ותו דזה מוכח בפשיטות מדינא דב' ורדות גופיה דכ' שם הש"ך בסי' ל"ה סקי"ב דדין זה מיירי דוקא בשורש א' אבל בלא"ה פשיטא דאפי' שניהם אינם הפוכים טרפה ע"ש והשתא אם איתא כנ"ל הא שפיר מצי מיירי באין להם שורש א' ואפ"ה אינו טרפה מחמת ב' ורדות משום שהא' קטנה וקמ"ל דאפילו היא הפוכה כשרה ואם הגדולה הפוכה טרפה אע"כ דבשני ורדות לא סמכינן על סימן דקטנות לומר שהיא היתרה לפמ"ש לעיל בסימן ע"ה בד"ה ובזה מיושב היטב ע"ש שבארתי שיטת הט"ז והש"ך בענין איסור ב' ורדות ע"ש באורך תראה שלשיטת הש"ך יש לפקפק קצת בראיה זו ומ"מ אחר העיון יש ראיה ולשיטת הט"ז בודאי הראי' ברורה והבן מעצמך כי קצרתי ודוק היטב) רק לענין פסול היפוך ושינוי תואר שאינו רק מנהג קל בעלמא משא"כ ב' ורדות שנזכר בזה פלוגתא בתוס' בהא לא סמכינן על סי דקטנות והשתא הרי הדברים ק"ו דאם בב"ו שאינן איסור מדינא דש"ס וגם בפוסקים אין איסורו ברור ורבו המכשירין אפ"ה כיון שמוזכר איסורו בפוסקים לא סמכינן על סימן דקטנות מכ"ש לענין טחול שניקב בסומכי' שהוא איסור ברור בש"ס דלא סמכינן על סימן זה ולא מהני האי סימנא בלתי לענין הפוך ושינוי תואר בורדא ולא כהצ"צ סוף דבר מאחר שדברי ראב"ן הועתקו בב"י ובת"ח והמה הלכה פסוקה אין חולק עליהם דאם היתר עומד שלא במקומו מותר מצד שיש היכר איזהו היתרת אזי לא נפחת חיותו של אבר העיקרי ולא הוי כנטול רק היתר ולית לן בה ואפ"ה קיי"ל דכל יתר כנטול אפילו אם קטן מאוד וכן בב' ורדות טריפה אפי' א' קטן ולא אמרינן הרי קטנותו הוא היכר שהוא היתר ולהוי דומה להיכי שהותיר עומד שלא במקומו של האבר דכשר מצד שיש לו היכר וזה יש לו ג"כ היכר אע"כ דסימן דקטנות אינו היכר כלל ולא סמכינן עלי' זולתי בהיפוך ושינוי תואר אבל באיסור חמור מזה אפי' אם אינו ברור בש"ס כענין ב' ורדות לא מהני האי היכרא ודלא כהצ"צ כן נראה לפי עניות דעתי

שאלה פד

ומתוך דברינו הנ"ל נבאר מה שיש להסתפק ביתרת מקמא להפוסלין דהיינו במקומות שא סרין אם נמצא יתרת מקמא ואין לו סמפון אם יש טעם להכשיר בזה או לא הא פשיטא דמגבה טרפה אפי' בכה"ג לפי שמתחכך בצלעות וסופו להתפרק ולזה אין מועיל מה שאין לו סמפון אבל במקמא יש להסתפק

הנה לפי מה שביארתי לעיל בסימן ע"ה (בד"ה בזה מיושב וד"ה ובהא מיושב) דטעמא דיתרת מקמא טרפה היינו משום דכל י"כ והוי כנטול אונא ואע"ג דאין היתר עומד במקומו דהא אינו בדרי אפ"ה אמרינן כל יתר כנטול משום דכל הריאה מקומן של האונות מש"ה הוי כאלו עומד אצל האונות ולאו אורחי' מש"ה אמרינן דהוי כנטול ע"ש בדברינו באורך ותבין. וקיי"ל נמי התם דאפילו היתר איני רק כטרפא דאסא טרפה והיינו עפ"י מה שביארתי בסימן הקודם דאע"ג דכל יתר שיש לו סימן עד שניכר שהוא היתר כשר מ"מ סימן דקטנות אינו סימן ולכן אע"פ שהוא קטן כט"ד אפ"ה טרפה משום דבעינן דוקא סימן מובהק ע"ש בדברינו והשתא י"נ דאם זה היתר אין לו סמפין הוא סימן מובהק שהוא היתר ואז לא אמרינן כנטול דמי וכשר והרי כ' התב"ש גבי עובדא דהר"ן דמה"ט לבד שאין לו סמפון היו