נאות דשא קנב

רק שתקנות חכמים לקבל מי שפרע ובה"ג שאירע אונס שעבר ע"ד משלחו אעפ"י שלא נתברר מהימנינן לי' ואינו מקבל מי שפרע ע"ש ממילא ה"ה וכ"ש בזה שאין בו רק שנקרא רמאי ממילא בכה"ג שאירע אונס שיצטרך שליח להפסיד מביתו ודאי לא נקרא רמאי בהכי וכ"ע מודי בהא וליכא פלוגתא ודלא כהת"י וזה ברור הנה נתבארו על נכון ג' השיטות שהביא הט"ז שם ועוד יתבאר אי"ה אח"כ יותר מה שצריך לבאר עוד בשיטה זו השלישית אמנם יש עוד

שיטה ד' מה שלא הביא הט"ז והוא דעת ריב"ק במרדכי פ' האיש מקדש דס"ל דאפילו בלא הודיעו בשעת המכירה שהוא שלוחו של פלוני רק נתברר אח"כ בעדים שהי' שליח ושעבר ע"ד משלחו ג"כ המקח בטל ודוקא אם לא נתברר כלל שהוא שליח אז המקח קיים בין שליח למוכר משים שיאמר המוכר איני מאמינך כלל שאתה שליח ואינו נאמן להוציא ממנו אבל כל שנתברר דבר זה מבטל המקח והרב בתומת ישרים סימן הנ"ל הסכים דעת ריב"ק לשיטה השלישית הנ"ל ואומר דכולהו הנך פוסקים של שיטה ג' הכי ס"ל דבין הודיעו בין נתברר בכל גווני המקח בטל והאמת דלא דק בהא מלתא וכבר השגתי עליו בגליון הספר שלפני וכתבתי שם דליתא אלא הריב"ק לגרמי' הוא דס"ל כך וכל הפוסקים חולקים עליו משום דרהיטת לשון הרמב"ם והרא"ש והר"ן והעומדי' בשיטת' משמע דדוק' בהודיעו בשעת המכיר' תליא מלתא אבל כל שלא הודיעו אפי' נתברר אח"כ שהלה עשאו שליח מ"מ המקח קיים בין מוכר לשליח ובודאי דהכי מסתברא דהא יכול המוכר לומר דאעפ"י שזה עשאך שליח מ"מ אתה קנית לעצמך מאחר שלא הגדת לי אז שבשליחותו אתה עושה ומש"ה בעינן דוקא הודיעו בשעת מכירה וכן הוא בהדיא בש"ך סימן קפ"ה סק"ז ע"ש תראה שכך מבואר ונ"ל להביא ראיה לדברי הש"ך ודלא כהת"י מדברי התוס' ב"ק דף ק"ב ע"ב ד"ה מי הודיעו שכתבו שם לפירושם הראשון דהשליח קנה מקח אפי' לסברת בני מערבא ופירושם זו הוא כפי שיטה זו השלישית דבלא הודיעו המקח קיים בין שליח למוכר ויהי' הדין בין המשלח להשליח והשתא אם איתא דלא הודיעו היינו שגם לא נתברר דאז הוא דהמקח קיים משום שיאמר המוכר איני מאמינך כלל שאתה שליח אבל אם נתברר אז גם השליח מבטל המקח א"כ איך כתבו התוס' דלהאי פירושא הוי מצי למפרך אר' אלעזר דלוקמי תרוייהו כר"י כאן לאכילה כאן לסחורה ע"ש והרי א"א לומר כך בהאי פירושא כמו לאידך פירושא דא"כ איך תני בברייתא קמייתא אם הותירו הותירו לו מטעם דקנה השליח הרי השליח צווח לפנינו שהוא שליח וא"כ מודה שלא קנה וא"כ הו"ל לומר דהותירו למוכר בשלמא פחתו לו א"ש משום שיאמר הלוקח איני מאמינך שאתה שליח ונקנה לך המקח אבל הותירו לו למה הרי יאמר מוכר אני מאמינך שאתה שליח ולא קנית גם אתה ונשאר המקח בידי ודוחק לומר דה"ט דהותירו לו משום דאע"ג דבעת המכירה לא קנה שליח משום דלא נתכוין לקנות מ"מ אחר שהותירו מתכוין לקנות הוא וזוכה אז במקחו דז"א דודאי הברייתא מיירי בין שהי' התבואה ביד המוכר בין ביד שליח או משלח רק שקנה בדרכי הקניה דאטו נימא דיש חילוק בזה דאם התבואה ביד משלח הוחזרו למשלח דאעפ"י שלא הודיעו ולא קנה משלח מ"מ אחר שהותירו נתכוין משלח לקנות א"ו דאזלינן בתר תחלת המכירה למי שנקנה אז (או מיירי שהתבואה ביד מוכר רק שהשליח קנה בדרכי הקניה) וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה הותירו לו הרי יאמר המוכר אני מאמינך שאתה שליח ולא נקנה לא לך ולא למשלח אע"כ דסבירא להו דכל שלא הודיעו נקנה מקח ודברים שבלב אינן דברים וכיון שלא הגיד לו שקונה לצורך פלוני נקנה לו המקח ולא סבירא להו כהריב"ק ודלא כהת"י שכתב דכולי עלמא ס"ל כהריב"ק בדין זה והבן

אמת דלפמ"ש לעיל בדברינו (בד"ה והעומדים) בביאור שיטה א' דהתוס' הללו בהך פירושא ס"ל דאפילו בהודיעו המקח קיים נסתר ראי' דלפי שיטה זו שפיר תני דהותירו לו ואין שום ראי' מ"מ מפרשי הש"ס פירשו שם בתוס' דס"ל להתוס' בהאי פירושא כשיטה ג' דמחלקים בין הודיעו ללא הודיעו וכמו שמבואר שם בפי' שהבאתי שם (בד"ה הנ"ל) ולהאי פירושא שפיר יש ראי' ודו"ק ויש לי עוד לדבר הרבה בענינים הללו אלא שאין רצוני להאריך בכאן ועיין בסימן נ"ז מ"ש עוד אי"ה והנה נתבארה לפנינו ארבעה שיטות בדין זה ואולם אחר שנדקדק היטב יתברר לנו שיש עוד שיטה חמישית בזה ולפי שאני רואה כי כשאבאר לפניך השיטה החמישית הלזו יתבאר השאלה שני' שלך לזאת אמרתי להשים ריוח בין הדבקים ואעפ"י שעדיין לא גמרתי לך תשובה על זו השאלה מ"מ אבאר ל תחלה השאלה השניה

שאלה נ"ו

אשר שאלת בראובן נתן לשמעון טבעת למוכרו והלך ומכרו ללוי בעד שלשה אדומים וראובן צועק שהרשהו למוכרו בעד חמשה אדומים וכך שוה הטבעת ושמעון מודה לראובן וגם בעת המכירה הגיד שמעון ללוי שהטבעת של ראובן ושציוה למוכרו בעד ה' אדומים ואעפ"כ מכר לו בעד ג' ושאלת אם לוי חייב להחזיר הטבעת לראובן או לא

והנה דין זה מבואר בח"מ סימן קפ"ה ס"ה בדין הסרסור דפסק המחבר שאם ידע הלוקח שהחפץ של ראובן מחזיר החפץ לבעלים כו' והרמ"א הביא י"א דאין הקונה צריך להחזיר אפי' מודה הסרסור לדברי המוכר והוא דעת הראב"ד יעו"ש היטב ובהיות כן פשיטא דיכול הלוקח לומר קים לי כדעת הי"א שהביא רמ"א ובפרט דדעה ראשונה אינו מובנת כלל מההוא דסימן קפ"ב סעיף ד' וכאשר כל האחרונים נדחקו ליישב הדעה ראשונה הסמ"ע בסעיף קטן י"ב תירץ שני תירוצים והש"ך שם בסעיף קטן ח ובסימן קפ"ב סק"ד יעו"ש ובט"ז שכולם נדחקו מאוד בישוב דעת זו וא"כ פשיטא שיכול לומר קים לי כדעה ב' ואולם נ"ד שאני דכיון דהסמ"ע שם בס"ק י"ב כ' שהראב"ד מסיים בטעמו דיאמר הלוקח קנוניא אתם עושים עלי וא"כ מסתברא דבנ"ד לא שייך למימר הכי כיון דבפי' הודיעו בעת המכירה שראובן ציוה למוכרו בעד ה אדומים א"כ אין כאן מקום חשש קנוניא אלא שעדיין יש להסתפק כיון שהסמ"ע כ' שם עוד טעם שיכול הלוקח לומר שמא עשאך שליח בין לתקן בין לעיוות וזה שייך גם בנ"ד ואע"ג דלכאורה בהא לא שייך לומר סברא זו כיון דבפי' ציוהו למכרו בעד ה' אדומי' א"כ אע"פ שאמר לו בין לתקן בין לעיוות היינו לענין דברים אחרים אבל לא לענין למוכרו בפחות מהסך שציוהו מ"מ אין זה מספיק דבאמת הסמ"ע שם בתירץ השני כתב סברא זו בלשון ועוד י"ל וא"כ משמע דבתירץ הראשין אינו מחלק בזה אלא תלוי בזה אם השליח נוטל שכר ממילא בנ"ד שלא נטל שום שכר יכול לומר כך וכן הש"ך שם שתירץ בדרכים אחרים וחולק על דברי הסמ"ע משמע דלא ס"ל החילוקים של הסמ"ע כלל. אמת דאין בכל זה שום ראי' לזכות לוי מתרי טעמי חדא דנהי דהש"ך חולק על הסמ"ע מ"מ גם לדברי הש"ך מחויב להחזיר לראובן את הטבע' דלפ"מ שתירץ בסי' קפ"ב דבעיוות גדול שאני ע"ש ובנ"ד נמי עיוות גדול הוא דאף. על גב דהש"ך כתב שם שוה מנה בדינר עיין שם ודאי הוא לאו דוקא דזיל בתר טעמא וכדכתב שם בתחלת דבריו דמיירי בענין שלא היה שם ביטול מקח דמסתמא עשאו שליח כאלו יהי' הוא עצמו ממילא דוקא בפחות מביטול מקח אמרינן שמא עשאו שליח גם לעיוות אבל לא ביותר וכן לפי התירוץ שבסימן קפ"ה סק"ח דכיון שהחפץ מבורר צריך להחזיר זה שייך ג"כ בנ"ד נמצא דלפי תירוצי הש"ך צריך לוי להחזיר ולא נשאר לנו רק תירוץ הראשון של הסמ"ע לזכות לוי ולומר דכיון שאין שמעון נוטל שכירות חיישינן שעשאו שליח גם לעוות ממילא מאחר שהש"ך וט"ז השיגו עליו נ"ל שאין יכול לומר קים לי כוותי' ובפרט דהסמ"ע עצמו לא ברירא לי' הא מלתא שהרי תירץ עוד תירוץ אחר בשגם שהתירוץ הראשון לא מסתבר כלל לדינא דהרי טעמא דהרמ"ה סימן קפ"ב הוא משום דהממע"ה ואמרינן שמא עשאו שליח גם לעיוות א"כ יזה מועיל הסמ"ע במה דנימא דאם אינו נוטל שכר מסתמא הוא שליח גם לעיוות אבל בנוטל שכר לא שייך לומ' מסתמ' ומה הועלנו דאכתי אף על גב דליכא ראיה לענין שנעשה שליח גם לעיוות מכל מקום ספק השקול הוא אם נעשה שליח לעיוות או לא וראוי לומר הממע"ה נמצא דתירוץ הראשון של הסמ"ע לא מסתבר כלל לדינא ופשוט בעיני שאינו יכול לומר קים לי כאותו התירוץ מכי הני טעמא דאמרן הא חדא. שנית דהדבר ברור בעיני דהסמ"ע בתירץ הראשון והש"ך והב"ח הא דנאדו מתירץ השני של הסמ"ע אין הכוונה שיאמרו דאפי' באמר לו שימכור במאה ומכר בחמשים אפ"ה חיישינן שמא אמר לו שהוא שליח גם לעיוות דהא ליתא דהוא מושכל ראשון דאפי' באמר לו בין לעיוות היינו לענין עוותים אחרים אבל לא לענין אם מכרו בפחות מהסך שהרשהו למכור אלא דמה שנאדו מאותו התירוץ הכוונה משו' דכיון שלא נתברר שראובן ציוה למכור במאה חיישי' דלמא באמת ציוהו למכור בנ' והדברים ק"ו דמה לענין עיוות אחר כגון בקנה שלא באחריות דנוכל לומר שהמשלח אמר לו סתם והשליח טעה וסבר שיתרצ' המשלח אפי' בלי אחריות אפ"ה אמרי' שמא עשאו שליח גם לעוות מכ"ש בזה שמכר בנו"ן דאיכא למימר שמא כך ציוה לו המשלח דחזקה שליח עושה שליחותו ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן שיאמר המשלח בק' והוא ימכור בנ'. וכן הקשה הט"ז על הסמ"ע ומהאי טעמא הוא דנאדי מאותו התירץ אבל הא מודי כ"ע דאם ידעינן שאמר במאה לית לן למיחוש כלל שמא עשאו שליח גם לעיוות וכאמור וזה ברור בעיני כל משכיל. ממילא בנ"ד כיון שבעצמו הודיע ללוי שציוה למכור בחמשה אדומים נ"ל דכ"ע מודי דצריך לוי להחזיר הטבעת

אלא דעדיין אין כל זה מספיק להכריח ללוי להחזיר הטבעת דנהי דכל מה שכתבנו הוא ברור היינו דוקא לדעה הראשונה שהוא דעת הרמב"ם שהביא המחבר וככל מה שבארנו משא"כ לדעת הראב"ד שהביא רמ"א דא"צ להחזיר דדעת זו חולק על כל דברים הללו ואינו עושה שום חילוק ומשמע דבכל ענין ס"ל שא"צ הלוקח להחזיר אע"פ שהוא חפץ מבורר ואע"פ שהוא עיוות גדול ומשמע דאפילו בהודיעו סבירא ליה כך כיון שאינו מחלק בין הודיעו שהוא משנה או לא ומספק אין להוציא ממון מיד לוי דהממע"ה

אמנם לברר דעה זו היכי ס"ל נקדים תחלה מה דקשיא לי טובא