נאות דשא קנג

על דעה זו שהוא דעת הראב"ד והרי בההוא דינא דסימן קפ"ב כבר בארתי היטב בסימן הקודם בביאור שיטה שני' שהוא דעת הראב"ד דסבירא ליה בשליח שעבר על דעת משלחו כגון ששלחו לקנות חטין וקנה שעורין או בכל שאר עיוות תלי הדבר ברצון המשלח דאם רוצה המקח קיים אפילו בהודיעו שהוא שליח והשליח משלים האונאה ומתקן העיוות וכשהוא רוצה מבטל המקח אפילו בלא הודיעו שהוא שליח יעו"ש בדברינו וא"כ איך פסק הראב"ד כאן אפי' בהודיעו דא"צ להחזיר החפץ ולמה לא יבטל המשלח את המקח הרי הראב"ד ס"ל דאפילו בלא הודיעו יכול המשלח לבטל המקח ולמה כאן בהודיעו לא יבטל המשלח את המקח ולא עוד דהדברים ק"ו דיותר יש לפסוק בדין הסרסור שמחויב הלוקח להחזיר החפץ ממה שיתבטל המקח בסימן קפ"ב וכמו שביארו הסמ"ע והש"ך והב"ח והט"ז בטעם שיטה הראשונה שהיא דעת הרמב"ם דס"ל בדין הסרסור שחייב הלוקח להחזיר אע"ג דלדידיה בההוא דסימן קפ"ב אין המקח בטל וא"כ הראב"ד שפסק בההוא דסי' קפ"ב דהמקח בטל כ"ש בזה וזה תימא גדולה לכאורה בעיני ותמהני מאוד מה שלא הערה שום א' מהאחרונים ז"ל בזה

ולתרץ קושיא זו הדבר ברור דטעמא דהראב"ד ז"ל היינו לפי שסובר בההוא דסימן קפ"ב דכל היכי דהמשלח רוצה בקיום המקח אז המקח קיים והשליח משלים הפחת מש"ה בדין הסרסור שראובן צווח עתה שלא הרשהו למכור אלא בעד מאה א"כ אינו מערער על המקח כלל ורוצה בקיומו רק שבעד מאה הוא שרוצה בקיומו ולא בעד חמישים ממילא כיון שעל כל פנים בעד מאה הוא רוצה בקיום המקח משום הכי המקח קיים והשליח משלם חמשים מביתו ומשום הכי אמר הראב"ד דאין הקונה צריך להחזיר אלא השליח משלים חמשים והמקח קיים. וחי תקשה לך אכתי אמאי אין מחלק הראב"ד בדין זה לומר דאם המשלח חוזר עתה מדבריו ואומר שאפי' בעד מאה אינו רוצה למוכרו אלא רוצה לבטל המקח דאז המקח בטל וצריך הלוקח להחזיר המקח בשלמא אם אין המוכר צווח רק על סכום המקח דאז בעד מאה רוצה בקיום המקח שפיר קאמר הראב"ד דא"צ הלוקח להחזיר החפץ כי השליח ישלם נ' מביתו משא"כ היכי שרוצה לבטל המקח וא"כ הו"ל להראב"ד לבאר דבכה"ג צריך הלוקח להחזיר נ"ל דאין זה קושיא כלל כי בכל גווני ס"ל להראב"ד דא"צ הלוקח להחזיר דאפי' יאמר המשלח עתה שחזר בו ואינו רוצה למכור ואפילו בעד מאה יוכל הלוקח לומר איני מאמין אלא לדבריך הראשונים כיון שאתה בעצמך מודה שמתחלה נתרצית למכור בעד מאה מסתמא גם עתה אתה רוצה בכך ואינך רוצה לחזור רק מחמת שלא להפסיד להסרסור להשלים מביתו ואתה רוצה למכרו לאחר בעד מאה כיון ששוה כך ואינך רוצה להפסיד להסרסור ממילא כיון שעכ"פ בדעתך למכור בעד מאה א"כ המקח קיים ואינו צריך להחזיר לך וישלים לך הסרסור נ מביתו ואפילו אם ישבע המשלח שלעולם לא ימכרנו אינו נאמן להוציא מיד לוי בשבועה בפרט שהוא מודה שמתחלה נתרצה למכור בעד מאה אמרינן מסתמא גם עכשיו רוצה בכך ולטובת הסרסור אומר כך ובשלמא בההוא דסימן קפ"ב שהמשלח רוצה לבטל המקח התם שפיר ס"ל להראב"ד שהמקח בטל דהתם ליכא שום חשש דהא חזינן שאין המשלח רוצה בקיום המקח שהרי מחזיר המקח למוכר משא"כ בזה דאיכא למיחש שבדעתו למוכרו לאחר בעד מאה והבן היטב כי זה נ"ל ברור בדעת הראב"ד ז"ל ולתירוץ זה הערני משכיל אחד והוא ברור ובהא ניחא נמי מה שלא ביאור הראב"ד לדעתו איך דין הסרסור עם המשלח אם צריך לשלם מביתו או לא כי לא כל אפין שוין דהיכי דהמשלח צווח מתחלה ועד סוף שאינו מרוצה למכור בעד חמישים אלא בעד ק' כאשר אמר להסרסור אז המקח קיים והסרסור משלם מביתו נ' משא"כ היכי דהמשלח אומר עתה שאינו רוצה למכור כלל אלא רוצה לבטל המקח אז אע"ג דהמקח קיים מהטעם שבארנו שאומר הלוקח איני מאמין לך ואולי אתה רוצה למוכרו לאחר בעד מאה אז א"צ הסרסור לשלם מביתו כי הסרסור יאמר אני מאמין לדבריך שאתה רוצה בביטול המקח והלוקח גוזל אותך ובכה"ג שניהם פטורין מש"ה לא ביאר הראב"ד דין הסרסור עם המשלח ולא מיירי רק מהלוקח דאיהו בכל גווני א"צ להחזיר וכאשר נתבאר כן נלפענ"ד בדעת הראב"ד ז"ל ודו"ק

ולפ"ז קשיא טובא. על הרמ"א ז"ל מאחר דבסימן קפ"ב לא הביאו כלל דעת הראב"ד לא המחבר ולא רמ"א אלא פסקו כרוב הפוסקים דבהודיעו המקח בטל ואין יכול המשלח לכוף את השליח שיקיים המקח ושיפסיד שליח ולפי שיטה זו ודאי דגם בהך דינא דסרסור כך הוא הדין דהמקח בטל אפילו אם המשלח רוצה בקיום המקח וא"כ אין מקום כלל לדידהו לפסוק כדעת הראב"ד בסרסור וא"כ למה הביא רמ"א ז"ל בכאן דעת הראב"ד בשלמא אם הי' טעמו של הראב"ד כמ"ש הסמ"ע בסקי"ב דס"ל כהרמ"ה בסימן קפ"ב דיכול לומר הביא ראי' שלא עשיתו שליח בין לתקון בין לעוות ולא ס"ל להראב"ד אותן החילוקים שמחלקים הסמ"ע וב"ח וש"ך וט"ז אליבא דרמב"ם אז שפיר הביא רמ"א ז"ל דעת הראב"ד משא"כ כיון דכבר נתברר לנו דדברי הסמ"ע תמוהים דהראב"ד ודאי לא ס"ל כהרמ"ה וכמו שבארנו (בסימן הקודם) דמרחק רב בין שיטת רמ"ה לשיטת הראב"ד דלהראב"ד אפי' לא הודיעו שהוא שליח וגם לא נתברר כלל אח"כ שהוא שליח אפ"ה יכול המשלח לבטל המקח וא"כ כ"ש בהודיעו שהוא סרסור רק לא נודע שעשאו גם לעוות כ"ש דיכול המשלח לבטל המקח וא"כ אין מקום כלל לדברי הסמ"ע רק עיקר טעמי' דהראב"ד כמו שהביא הסמ"ע בשמו דיאמר קנוניא אתם עושים והיינו על הדרך שביארתי דיאמר הלוקח להמוכר שבאמת אתה רוצה בקיום המקח בעד מאה רק כדי שלא יפסיד הסרסור עושים קנוניא לבטל המקח ולמוכרו לאחר וכיון דזה הוא טעמא דהראב"ד ממילא לדידן דקיי"ל דאין ביד המשלח לקיים המקח ודאי מוכרח להחזיר החפץ ולמה הביא רמ"א כלל דעת זו וכ"ת דמש"ה הביא רמ"א דעת הראב"ד משום דגם להלכתא יוכל דין זה להיות אמת משום דאע"ג שהודיעו שהוא שליח מ"מ יוכל לומר שמא לא שינה השליח והממע"ה וכדברי רמ"ה בסימן קפ"ב ולא נימא כאותן החילוקים שחילקו הסמ"ע וש"ך וט"ז הא ודאי ליתא דמהיכן יוציא הרמ"א זאת כיון דבראב"ד עצמו א"א לומר טעמא דממע"ה כמו שנתבאר רק דאזיל לשיטתו א"כ דלמא באותן החילוקים שחילקו הסמ"ע והש"ך והט"ז מודה ראב"ד לרמב"ם וליכא מאן דפליג בהא ואיך הביא רמ"א י"א ודוחק גדול לומר דהא דרמ"א לא הביא דעת הראב"ד בסימן קפ"ב ובזה הביא דעתו הוא הכרעת עצמו דבההוא דסימן קפ"ב הכריע דלא כהראב"ד ובזה הוטב בעיניו דעת הרמב"ם שלדבריו אנו צריכין לחילוקים דחוקים שתירצו סמ"ע וש"ך וט"ז כ"ז הוא דוחק גדול מאחר דהרמב"ם ס"ל דחוקים הללו ולא נמצא מי שחולק עליו זולת הראב"ד וטעמו דלא כהלכתא וא"כ מי יחלוק על הרמב"ם ז"ל בדבר שלא נמצא עליו שום חולק וזה קושיא גדולה

ולכן אין בידי לומר אלא בא' משני דרכים דרך א' נ"ל בשנדקדק תחלה במ"ש המחבר בסימן קפ"ב סעיף ד' דעת הרמ"ה בלשון יש מי שאומר הרי לא נמצא חולק עליו וכמה דוכתי דקדקו כך האחרונים בלשון הש"ע ותו קשה קושיות האחרונים על דעת הרמב"ם הנ"ל שבסימן קפ"ה מדברי הרמ"ה הנ"ל והמשכיל יראה שכל מה שתירצו האחרונים ז"ל במח"כ אין הדעת מתקררת בהם שיהי' איזה סברא נכונה להלכתא לחלק בין דין הרמ"ה לדין הסרסור לכן נראה לפי עניות דעתי דדינו של הרמ"ה שבסימן קפ"ב אינו מוסכם. (וזהו מ"ש בסוף סי' הקוד' הנ"ל דחמשה שטות יש יעו"ש) והיינו דהרמב"ם ז"ל שהועתק לשונו בקפ"ב סעיף ב' מאחר שלא כ' רק בהודיעו תליא מלת' משמע דכל שהודיעו שהוא שליח אעפ"י שלא נודע ולא נתברר כלל אם עבר ע"ד משלחו מ"מ המשלח נאמן ובפרט היכי שהשליח מודה לו והיינו כיון שזה ידע שהוא שלוחו של פלוני הוא תלוי בו והמשלח נאמן בכל מה שיאמר כי מה שלקח מיד השליח הו"ל כאלו לקח מיד המשלח ומש"ה כשהמשלח אומר שהי' שינוי והלוקח אינו יודע הוא מוכרח להאמין להמשלח וסברא זו מבואר בט"ז סימן קפ"ה סעיף ה' ע"ש והוא סברא נכונה משא"כ כשלא הודיעו שהוא שליח דאז אף שנתברר אח"כ שהי' שליח וששינה מ"מ אומר הלוקח למשלח לאו בע"ד דידי את ויהי' הדין בינך ובין השליח נמצא לא תליא מלתא רק בהודיעו שהוא שליח ומ"ש הרמב"ם שם אם נמצא שעבר ע"ד משלחו אין הכוונה שנתברר בעדים אלא שהמשלח אומר כך דאל"כ הי' לו להרמב"ם לבאר בהדיא דבעינן דוקא או שהודיעו שמשנה או שנתברר בעדים עכ"פ שמשנה ולמה לא כ' הרמב"ם בהדיא רק דבהודיעו תליא מלתא ודין הבירור של שינוי לא יבאר רק ירמז בלשונו במ"ש אם נמצא שעבר אע"כ דבאמת ס"ל להרמב"ם דכל שהודיעו נאמן המשלח לומר שהי' שינוי והמקח בטל וממילא דכ"ש כשידענו שעוות רק שלא נודע אם עשאו שליח לעוות דהמקח בטל ודלא כהרמ"ה ולכן הביא דברי הרמ"ה בלשון יש מי שאומר שהוא חולק על הרמב"ם כן נלפענ"ד וממילא דשוב אין התחלה לקושיות האחרונים בסימן קפ"ה דשפיר פסק הרמב"ם שם דמחויב לוי להחזיר החפץ כיון שידע שהוא סרסור ושליח והרמב"ם לשטתו אזיל והשתא א"ש שהביא רמ"א זכרונו לברכה י"א דא"צ להחזיר דהיינו דעת הרמ"ה דאעפ"י שהודיעו מ"מ לא נתברר אם הי' שינוי ומה שמצוין שם על דברי הי"א הללו טור בשם הראב"ד היינו משום דהראב"ד כ' כן בהדיא בהאי דינא מש"ה ציין כך כי הרמ"ה לא כ"כ על דין הסרסור אבל עכ"פ כוונת רמ"א לדעת הרמ"ה דהרי דעת הראב"ד כבר נתברר דאינו כהלכתא הרי לך דרך א' ביישוב דברי רמ"א ז"ל

דרך שני לדעת הסמ"ע וב"ח וש"ך וט"ז דכולם הוצרכו ו לדחוק לחלק בין דין הסרסור לדין הרמ"ה ולא רצו לומר דרמב"ם פליג על הרמ"ה וא"כ לדידהו נשאר קושייתינו על הרמ"א ז"ל ואין בידי לתרץ אלא לומר דאע"ג דבסימן קפ"ב לא הביא דעת הראב"ד מ"מ הביאו כאן וסמך בסי' קפ"ב אהך דהכא וכיוצא בזה מצינו לפעמים בש"ע כאשר כתבתי בתשובה א' (לעיל בסימן כ"ח בד"ה וצריך לבאר ע"ש) שבדין שותפים שמחלו לאחד מהם המכס שנחלקו ר"ש ומהר"מ ובסימן קע"ח כ' המחבר רק דעת ר"ש ורמ"א לא הגיה כלום ובסימן קס"ג כ'