נאות דשא קיז

י"ל דמצטרפין ע"י סל כמ"ש הר"ש שם ובצירף סל לא מהני הפסקה ועמ"ש אי"ה בסי' מ"ד אות ב' ע"ש

ועתה נשים פנינו אל דברי הש"ע והאחרונים בענינים אלו וע"ש בסימן שכ"ד סעיף י"א וצ"ל עפ"י מה שהעלנו לדינא דגם המחבר מיירי בכה"ג שיש טעם שאור בעיסה ומש"ה יוכל להפריש ממ"א או אם נימא דמיירי שאינו רק מחמץ צ"ל דהא דכתב המחבר אם יש לו קמח או עיסה שלא ניטל ממנה חלה מפריש ממנו רצונו עיס' עיסה קטנה שאינה חייבת בחלה רק ע"י צירף ומה דאמר שלא ניטל ממנה חלה ר"ל דאלו עיסה שהורמה חלתה לא מהני בי' צירף לכן צריך ליקח עיסה שלא הורמה ואינו שיעור חלה דזו מתחייבת ע"י צירף וקצת מוכח כך מדלא כ' המחבר שני הדרכים בפרנסה כמו בטור אלא משום דמיירי שאין בשאור בנ"ט ולכן לית בי' פרנסה ממ"א רק בדרך א' דהיינו שיקח עיסה פחות משיעור חלה ויצרף מיהו מהגה"ת רמ"א שם משמע קצת דמחבר מיירי מעיסה שיש בה שיעור חלה וכ"מ קצת מהט"ז סקי"א ולפ"ז צ"ל דהמחבר מיירי שיש בנ"ט בשאור והמעיין יבחר והש"ך שם בס"ק י"ח כתב נ"ל דה"ה אם נתערב עיסה כו' וקשה דאיך מהני בעיסה פרנסה ממ"א הא הוי מה"ח עה"פ ונ"ט ליכא בעיסה

וראיתי בספר שער המים בסימן הנ"ל שתירץ דהש"ך מיירי שיש בעיסה החייבת רוב או שהם שוים ע"ש ושיבוש הוא. דא"א כלל להעמיס זה בדברי הש"ך דהא כ' שם וז"ל דהא הך טעמא דטבל אוסר בכל שהו בהכי נמי שייך ע"ש הרי דמיירי בנתערב משהו ומתחלה הי' נ"ל ליישב דברי הש"ך בפשיטות דהא דבריו אלו הם הם דברי הד"מ אות ד' שהבאתי לעיל. (בד"ה ואחרי שאנו רואים) שחולק על המ"כ דהיינו דין עירוב עיסות וס"ל דדין הטור בשאור שייך גם בעיסות וביארנו שם דלא קאי אד"מ רק לענין להפריש מני' ובי' או לענין שיקח עיסה קטנה ויצרפנה וכמ"ש לעיל (בד"ה ואחרי שבררנו). יעו"ש וה"נ יתפרשו דברי הש"ך לפי שהאריך שם באותו הס"ק דא"א להפריש מני' ובי' היכי דהחיוב הוא מועט אם לא ע"י הסברא דטבל אוסר במשהו ואהא קאמר הש"ך דבעיסה שייך נמי ה"ט ורשאי להפריש מני' ובי' וכן ע"י צירף מהני אבל לענין להפריש ממ"א לא מיירי ושוב עלה בדעתי דלא משמע הכי ממ"ש הש"ך בסק"כ תיפוק לי' דנעשה כולו טבל כו' ע"ש משמע דר"ל מהטעם דטבל איסר במשהו וא"כ משמע דס"ל דמטעמא דטבל אוסר במשהו מותר להפריש ממ"א. אכן אמינא דאי משום הא ליכא משמעות ולמה נפרש בדברי הש"ך דברים אשר המה דלא כהלכתא אלא לעולם דמודה הש"ך לכל מה שכתבתי ומיירי דין המחבר כשיש בנ"ט דאז מפריש ממ"א רק דהסיפא באין פרנסה דמפריש מני' ובי' התם מיירי אפי' במשהו דמש"ה כ' עליו הרא"ש הטעם דטבל אוסר במשהו וכמ"ש לעיל בד"ה (ולפי שאני רואה) ומש"ה הוקשה להש"ך בסק"כ דכי היכי דבמשהו בסקי"ח אמרינן כיון דמדרבנן לא בטל נעשה כל העיסה טבל מדרבנן ה"נ בדינא דפרנסה דמיירי בנ"ט נעשה כל העיסה טבל מדאורייתא וא"כ למה לי להך טעמא דשאור אינו בטל דמשמע דבשאור לחודי' איכ' חיוב דאוריית' הרי באמת גם בעיסה גופא איכא חיוב דאורייתא כל זמן שאינו מפריש על השאור ותירץ דה"נ קאמר כו' באופן שגם הש"ך מסכים לכל מ"ש ודוק היטב וכל דברי הש"ך בסקי"ח נמשכין לסוף דבריו לחלוק על הפרישה שכתב אבל עיסה כו' אינה טובלת כו' דר"ל דלא שייך בי' לומר שנעשה כולה טבולה ואין מפרישין מניה ובי' ואהא פליג דמותר להפריש מני' ובי' והבן ומ"מ נ"ל ליישב דברי הפרישה וגם כמה דברים נ"ל דלא כהש"ך בזה רק שאינו נוגע לפלפול שאנחנו בו ויתבאר אי"ה בסימן שאח"ז וכאן לא בארנו רק להראות שאין הש"ך חולק על כל מ"ש

ועתה נתבאר שאלתך דאם אין סמ"ך בבארשט נגד השאור דאז טכ"ע דאורייתא אזי יוכל להפריש על הבארשט מעיסה החייבת בחלה והוי כמו שמפריש על בשר הפשטידא אבל כשיש בו ס' אע"ג דהוא דבר המעמיד אין לו תקנה בהפרשה ממ"א דהו"ל מה"ת על הפטור משום דעיסה חד דרבנן וסבארשט תרי דרבנן ומני' ובי ודאי דא"א להפריש וכן שיקח עיסה קטנה ויצרפנה ג"כ לא שייך הכא דליכא צירף אלא גבי עיסה בעיסה אבל עיסה ובארשט ודאי לא יצטרפו לחלה ואפי' השאור שבתוכו לא יצטרף שכבר נימוח ואינו עיסה ולכן אין לו תקנה ואין לומר שיקח עיסה אשר יש בה ג"כ תד"ר כגון עיסה שהורמה שנתחמצה בשאור שלא הורמה ואית בי' סמ"ך דהוי גם כן תד"ר הא ליתא דאין מבטלין לכתחלה ואסור ליתן השאור של חיוב לעיסה פטורה. ובאמת נראה דאם נזדמן עיסה כזו יש תקנה להבארשט והמ"כ שבסימן ש"ל שלא מצא תקנה זו היינו משום דאיהו ס"ל דמתערובת אין מפרישין משום דאין בילה וא"כ ליכא לאשכוחי תד"ר דהא אם יש לו עיסה שנתערבה הרי גם שם אין מפרישין מני' ובי' זולת כשיעור הפטור ועוד וא"כ מוטב לו לומר בקצרה שמפריש מזו עצמה כך ובאמת אם יש לו שני תערובת כאלו מפריש מא' כשיעור הפטור ועוד עליו ועל חברו וא"צ להפריש מכ"א וא' בפ"ע כשעור הפטור ועוד משא"כ לדידן דשרינן להפריש מתערובת ממילא אם נזדמן לו תערובת כזה מתקן הבארשט. אבל לעשות בידים אסור וליכא למימר לענין שאלתינו שיפריש מחיוב גמור ואפ"ה לית לן בה כיון דטעמא דאין מפרישין מה"ח עה"פ הוא משום דהתרומה היא אסור באכילה עד שיוציא עלי' תרומת ומעשרות מש"ה אסרו חז"ל לכתחלה להפריש על חיוב דרבנן משא"כ חלה דידן דנשרפת בלא"ה ואינה נאכלת מותר אפילו לכתחלה להפריש מהחיוב דרבנן על תרי דרבנן ונאמר דהמ"כ שבסימן ש"ל דאוסר להפריש מח"ד על תד"ר וכן דין הפשטידא שהיצרכו בו לומר דטכ"ע דאורייתא ובלא"ה אסור להפריש אינהו ס"ל כאותה דעה המבואר בסימן שכ"ב דמפרישין חלה לאכילה ומש"ה אסור להפריש מחד"ר על תד"ר משא"כ לדידן דכבר כתב רמ"א בסימן שכ"ב דאין שים חלה נאכלת ליתי' להאי דינא והא דהביא רמ"א בדין פשטידא בש"ע באמת לא כ' שם טעמא דטכ"ע דאורייתא משו' דבלא"ה שרי והש"ך והט"ז שכתבו שם משום דטכ"ע דאורייתא המה כתבו הטעם אפילו להסוברים דחלה נאכלת נ"ל דכ"ז ליתא חדא דדוחק לומר דהש"ך וט"ז כתבו מה דלא נ"מ מידי לדידן אע"כ דכיון דחז"ל אסרו להפריש מה"ח עה"פ ממילא אסור הוא לעולם וראי' דהרי תרומה בזה"ז דלשרפה קיימא ואפ"ה כ' המחבר בסימן של"א דאין מפרישין מה"ח עה"פ ולא כ' עלה דבזה"ז לית לן בה כמ"ש שם בסעיף ס"ג לענין מילי אחרנייתא ע"ש אע"כ כיון דחז"ל אסרו אסור הוא לעולם ותו דהרי אפי' הסוברים דחלה נאכלת מ"מ עיקרה לשריפה ויש מקומות שמפרישין חלה א' לאכילה שלא תשתכח תורת חלה אבל עיקר החלה היא לאור וא"כ אם אית' דבנשרפת שרי להפריש מה"ח עה"פ א"כ הו"ל להמ"כ שבסי' ש"ל למצוא תקנה להפריש ולשרוף. וכן המ"כ שבסי' שכ"ד למה הוצרך לומר דטכ"ע דאורייתא לימא בפשיטות שמפריש חלה הנשרפת על הפשטידא וניתר הבשר ותו דגם בח"ל פעמים אוכלים עיין בסימן שכ"ב בש"ך סק"ד וכיון שכן שפיר שייך חששת חז"ל ואסור להפריש מה"ח עה"פ אפילו היכי דליכא תקנה בע"א וכמו שהוכחתי זאת בריש דברינו לעיל (בד"ה באופן שיצא לנו) דחז"ל אסרו זאת אפי' היכי דא"א בע"א ממילא מש"ה גם בנ"ד אע"ג דליכא תקנה דא"א להפריש מני' ובי' אפ"ה אין מפרישין ממ"א

כלל העולה לענין שאלתך בקצרה כך הוא אם אין סמ"ך בבארשט נגד השאור מפריש חלה מעיסה החייבת עלי' ועל הבארשט והיכי דיש ס' נגד השאור הבארשט אסור וגם הכלי צריך הגעלה ואפי' אם הוא כלי חרס מועיל הגעלה שלשה פעמים כדברי הש"ך בסימן שכ"ב סק"ד דנ"ל ודאי דחלת ח"ל וטבל טבול לחלח ח"ל חד דינא אית להו להא מלתא מיהו אם נזדמן עיסה שהורמה חלתה שנתחמצה בשאור של חיוב ויש ס' בעיסה נגד השחור אז יש תקנה להפריש מזו העיסה ועל הבארש"ט וניתר הבארשט וגם הכלי אבל לעשות כך בידים ליקח שאור של חיוב ולהחמיץ עיסה של פטור כדי להפריש על הבארשט אסור דאין מבטלין איסור בידים זהו הנראה לפענ"ד בענין הלזה ומה שיש לדבר עוד בענינים הללו יבואר אי"ה בסימן שאחר זה והנראה לפענ"ד כתבתי. עוד תשובה על הענין הלזה נמצא בסימן מ"ג יעו"ש

שאלה מ"ב

ואשר שאלת מה שאירע במקומך שעשו פת הצנומה בקדרה לכבוד שבת מעיסה שלא הורמה חלתה וסמוך לערב נזכרו ושאלו לאיש א' והורה להם ליקח חלה מעצמה ובערב הראית לאותו המורה דברי הט"ז סימן שכ"ד סקט"ו שאוסר להפריש ממנה והשיב שלא ידע דברי הט"ז ושאלת איך לנהוג בזה

תשובה ודאי אותו המורה הוא קטיל קניא באגמא שקופץ להורות בלי ידיעה ולכל הפחות הו"ל לחפש בש"ע ובודאי אין לשאול לאיש כזה שום שאלה בעולם כלל. איברא דלענין גוף הדין צריך לבאר בהרחבה קצת דהנה דברי הט"ז אין להם הבנה כלל לכאורה במ"ש דמעיסת הפשטידא לא יפריש הואיל ואית בה טעם בשר וקשה מה בכך שיש בו טעם בשר והנה במקור הדין בב"י בשם המ"כ לא דיבר כלום רק כ' סתם שיש תקנה בהפרשה ורמ"א הוסיף תיבת אלו מדעתו בהגה"ה במ"ש להפריש מעיסה אחרת החייבת בחלה על זו. ועיין בש"ך סקכ"ד במ"ש שם ותוכן דבריו דלענין עיסת הפשטידא מה שרשאי להפריש ממ"א לא הוצרך רמ"א להשמיענו רק עיקר מה דקמ"ל הוא דהבשר יש לו ג"כ תקנה בהפרשה אעפ"י שאין בו רק טעם לחוד אפ"ה לא הוי מה"ח עה"פ יעו"ש ומבואר מלשון הש"ך הזה במ"ש דיכול להפריש מעיסה אחרת כו' דמשמע מכ"ש דיכול להפריש מעיסת פשטידא עצמה ודלא כהט"ז רק הט"ז מפרש דמ"ש רמ"א מעיסה אחרת הוא דוקא וכבר כתבתי דטעמו אין מובן כלל

וקודם שאבא ליתן טעם ומקום לדברי הט"ז מוכרח אני לפלפל תחלה בדברי הש"ך באותו סי' סקי"ח במה שנ"ל להשיג על דבריו אעפ"י שאיני כדאי מ"מ תורה היא הנה ביאר שם הש"ך דמ"ש הרא"ש הטעם דטבל אוסר במשהו ונעשה כולה טבולה היינו כדי דלא ניחוש דלמא אתרמי לי' עיסה הפטורה ואיך יפטר השאור החייב לז"א דכולו נעשה טבל מדרבנן ממילא העיסה עצמה חייב מדרבנן בחלה כמו השאור שהוא ג"כ אינו חייב רק מדרבנן כיון דמדאורייתא נתבטל ולכן שפיר יוכל להפריש מהעיסה על השאור וע"י הוצעה זו כ' הש"ך שם דמכ"ש בעיסת