נחלי מים צ

בש"ס קאמר דלר"מ אין יוצאין בה משום דהוי ממון גבוה, והרמב"ם ז"ל פסק דממון גבוה הוא כר"מ, ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם דלר"מ צ"ל דס"ל כר"י דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה אבל הרמב"ם דפסק כר"א וכשיטת רב אלפס רבו דטעמא דר"א משום הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ולכן שפיר חשיב מצתכם. ויותר נראה ליישב ע"פ דרך זה, דהנה בפסחים (ס"ג ע"א) אמרינן לר"מ דס"ל הקדים מולים לערלים כשר ערלים למולים פסול, ומפרש רבה הטעם דקסבר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, והב"ע כגון שגמר בלבו לתרווייהו בין למולים בין לערלים והוציא בפיו לערלים ולא הספיק לומר למולים עד שגמר שחיטתו בערלים ובהא פליגי דר"מ סובר לא בעינן פיו ולבו שוים ורבנן סברי בעינן פיו ולבו שוים, ומקשה הש"ס וקסבר רבי מאיר לא בעינן פיו ולבו שוים ורמינהי המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה, או שאינו נכנס לבית זה ואמר לזה, שאיני נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שוים, ומסיק אביי בע"א. והנה אף שהש"ס מקשה על אוקימתא דרבה היינו מכח סתם משנה ר"מ, ורבה לא מחשיב זאת לקושיא דמצינו כמה משניות סתומות דלא כר"מ, ולפ"ז יש לומר ר"א דס"ל אליבא דר"מ דאין יוצאין במצה של מעשר שני מטעם דבעי מצתכם ס"ל כאוקימתא דרבה דאליבא דר"מ לא בעינן פיו ולבו שוים ממילא אין שאלה בהקדש, דהא בהא תליא כיון דלא בעינן פיו ולבו שוים ממילא אינו מועיל, דהא שאלה אינו מועיל אלא מטעם דמשוה דבורו לטעות, וכיון דלא בעינן פיו ולבו שוים אינו מועיל שאלה, ועיין תוס' (ב"ק כ':) ד"ה דתנן וכו' ע"ש היטב ותבין, ולפ"ז א"ש דר"מ לשיטתו דאינו מועיל שאלה ולהכי לא חשיב מצתכם, ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם, כיון דלפי האמת קיי"ל דיש שאלה בהקדש ואמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ממילא חשיב כשלו וחשבינן מצתכם

אך לכאורה שיטה זו א"א לומר בדעת הרמב"ם דהא לשיטתנו טעמא דר"א דס"ל דאי בעי מיתשיל עלה ולהכי עובר עליו, והא דאינו עובר בשל גבוה משום דר"א לטעמיה דאמר אין שאלה בהקדש, א"כ היאך פסק הרמב"ם כר"א, והא באמת קיי"ל דיש שאלה בהקדש. ולכן נראה אף דאפשר לומר דהרמב"ם סובר תירוץ התוס' דהא דעובר בשל גבוה מיירי דאתי לידי הגזבר דתו א"א בשאלה ולהכי פסק במצה של מעשר שני דיוצא בזה אף דממון גבוה הוא מ"מ חשיב כדידיה דאי בעי מיתשיל עלה דבמעשר שני בכל ענין יכול לשאול ולא שייך בזה אתי לידי הגזבר, והא דקאמר הש"ס דלר"מ אינו יוצא במעשר שני במצה, היינו כמו שכתבתי, או דהש"ס נחית אליבא דר"י דלא ס"ל אי בעי מיתשיל עלה, או דר"מ לטעמיה לאוקימתא דרבה דס"ל אין שאלה בהקדש מטעם דלא בעינן פיו ולבו שוים וכמש"ל באריכות. ודע דקשיא לן לכאורה לפום שהבאתי לעיל לחלק אליבא דר"א, אף דס"ל אין שאלה בהקדש אבל בתרומה יש שאלה, וכמו שנתבאר הטעם דאין שאלה בהקדש משום דהקדש טעות הוי הקדש, והיינו דוקא בהקדש ולא בתרומה, ולפ"ז קשיא לכאורה בסוגיא דפסחים שהבאתי לעיל דמקשה לרבה דס"ל אליבא דר"מ דלא בעינן פיו ולבו שוים מהך משנה, המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה או שאינו נכנס לבית זה ואמר לזה שאינו נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים, ומאי קשיא דילמא מחלק ר"מ בין תרומה לקדשים דבקדשים הוא דלא בעינן פיו ולבו שוים דהקדש טעות הקדש אבל לא בתרומה וכדמוכח לחלק אליבא דר"א, ולק"מ דשם במשנה קתני ג"כ עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה והוי ג"כ קדשים, ובהעתקת הש"ס המשנה הנ"ל נחסר בבא זו, ותמהני שלא הגיהו בזה בש"ס, אף שהתוי"ט כתבו באיזה מקומות שדרך הש"ס לקצר לשון המשנה אבל בכגון דא לא שייך זה, דהש"ס העתיק רישא ושתי בבות האחרונות ומחסר בבא אחת ודו"ק. ואחר כתבי זאת מצאתי קצת דברים מענין זה בתוי"ט פרק ג' משנה ג' והנאני

עבדים היינו לפרעה במצרים וכו'. ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים וכו' משועבדים היינו כו'. כבר דקדקו המפרשים דפתח בעבדים וסיים במשועבדים, עוד יש לדקדק דפתח בעבדים היינו, הא אנן לא היינו עבדים, ועל כרחך הכוונה ע"ד שאמרו חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, א"כ אמאי סיים ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הו"ל לסיים ואילו לא הוציא הקב"ה אותנו ממצרים. והנראה לענ"ד דמדבר בעל הגדה משני ענינים דיציאת מצרים. דהנה כל הקדמונים חקרו איך יתכן