נחלי מים פח

צ"ל דר"א ס"ל טו"ה ממון, וע"כ מוכרח דפליגי בהואיל אי בעי מיתשיל עלה, א"כ ממילא קמה אוקימת' דרמי בר חמא דפליגי בהואיל במלאכה דאפיה, ועיין רמב"ן מלחמות ה' ותבין ביותר

עוד נראה לענ"ד ליישב לשון רב אלפס ונקדים ענין נכון בש"ס, דהנה למאי דדחי הש"ס דלא פליגי בהואיל דאפיה אלא ר"א ס"ל כל חדא וחדא חזיא ליה ור"י ס"ל כיון דאיכא חדא דלא חזיא לא לדידיה ולא לאורחים במאי קמיפלגי ובאיזה סברא פליגי, וגם בתחלת הסוגיא דדחי הש"ס אוקימתא דפליגי בטובת הנאה אי ממון או אינו ממון, רק פליגי בהואיל אי בעי מיתשיל עלה כתב רש"י לפרש ומלאכת אפיה נמי ביו"ט כי לא קרא עליו שם, ואע"ג דאיכא חדא דלא חזיא ליה משתרי דכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה הוא, ובדברי ר"י סובר דלא אמרינן הואיל הלכך על חימוצה אינו עובר דאיכא חדא דלא חזיא ליה, וביאר מהרש"ל דעת רש"י דלא פליגי רק לענין בל יראה אי עובר עליו מטעם דאי בעי מיתשיל, אבל לענין מלאכת אפיה לא פליגי בטעם הואיל אלא דהא אפיה שריא בלא הואיל וכדדחי הש"ס לקמן, וצריך להבין באיזו סברא פליגי. והנראה לענ"ד לפרש הסוגיא בטוב טעם

דהנה התוס' בשמעתין הקשו אמאי לא שריא לאפות חלה טמאה מטעם דאמר רשב"א אף ממלאה אשה תנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד מפני שהפת נאפה יפה כשהתנור מלא, וקי"ל הלכה כרשב"א, ותירצו דטעמא דביצה לא שייך אלא בתנור אבל כשאופה תחת גחלים לא. והנה באמת לפמ"ש התוס' בביצה (כ"א ע"א) ד"ה עיסה וכו', דהקשו אמאי עיסה חציה של כותי וחציה של ישראל אסור לאפותה מטעם דאפשר למפלגה בלישה, והלא קי"ל כרשב"א דאומר ממלאה אשה פת תנור אע"פ שאינה צריכה אלא לפת אחד מפני שהפת נאפה יפה, ותירצו דשאני התם דהפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה, ועוד דילמא מיקלעי ליה אורחים, אבל הכא דחציו של כותי אסור לאפותה, ובר"ן ביאר ביותר דלא שרו חז"ל להתיר משום הואיל והפת נאפה יפה אלא לרבות בשלו אבל לא בשל כותי, נמצא לפ"ז ממילא לא קשה קושיית התוס' הנ"ל, דלכך אסור לאפותה חלה טמאה ולא שרינן מטעם דהפת נאפה יפה דאינו מותר מטעם זה אלא בשלו ולא בשל חלה טמאה דלא חזיא לאכילה

ועתה נפרש כוונת הגמרא בס"ד. דהנה אם נימא דפליגי במלאכת אפיה מטעם הואיל, ע"כ הכוונה דבודאי אף מאן דס"ל דאמרינן הואיל ע"כ איסורא דרבנן איכא כמו שכתב בעל המאור מדמצריכין ע"ת להתיר איסורא, וע"כ מאן דשרי לאפות מטעם הואיל ע"כ סובר דשרינן איסורא דרבנן מטעם תיקון חלה, ומאן דאסר אפיה היינו כיון דלית ליה הואיל ואיכא איסורא דאורייתא לא שרינן איסורא דאורייתא מטעם הואיל, ודחיית הש"ס דמדחי דלא תליא בטעם הואיל אלא משום דכל חדא וחדא חזיא ליה הוא מבואר מטעם שכתבתי לעיל, דהא דלא שרינן מטעם הואיל והפת נאפה יפה היינו משום חלה של כהן דלא חזיא ליה לא שרינן מטעם הואיל והפת נאפה יפה דלא שרינן ליה אלא בשלו, ולא בשל כותי או חלה טמאה, א"כ מבואר דזה הוא כשהפריש חלה, אבל כ"ז שלא הפריש דכל חדא וחדא חזיא ליה שרינן מטעם הואיל והפת נאפה יפה, ובזה יהיה מבואר באיזה טעם פליגי ר"א ור"י, ולפ"ז יתבאר בטוב טעם. דהנה אמרינן בקדושין (נ"ח ע"א) גבי הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו (של חבירו) דברי רבי, ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו, ומפרש הש"ס דפליגי אי טו"ה ממון או אינו ממון, והיינו דרבי סובר טו"ה ממון ולהכי משלם לו כל דמי טבלו דבעה"ב יש לו זכות במתנות של כהונה, ורבי יוסי ב"ר יהודה דסובר דאינו משלם אלא דמי חולין סובר טו"ה אינו ממון ולהכי אינו משלם לו אלא דמי חולין, ודחה הש"ס דכ"ע טו"ה אינו ממון והכא בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ובמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין קמיפלגי, מר סבר כמו שהורמו דמיין דהיינו רבי דסבר כמו שהורמו דמיין וזכה אבי אמו בתרומות ומעשרות שבו, שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא, וריב"י סובר לאו כמו שהורמו דמיין, וצריך היורש הזה לתתן לכהן ואין לו בהם אלא טו"ה והיא אינה ממון, וכן איתא בש"ס בכמה דוכתי הך פלוגתא אי מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין או לאו, ובזה פליגי תנאי דהכא, ובזה יתבאר סברתם, דר"א דאמר דשרינן לאפותה מטעם דכל חדא וחדא חזיא ליה, היינו משום דס"ל לר"א מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו