נחלי מים פז

בגלותנו, וזה הפירוש הרי זה משובח קאי על השי"ת כלומר זה ה' יתברך שמו לעד ולנצח נצחים, וכעין זה אלי ואנוהו, דהיינו ע"י סיפור נפלאותיו כביכול נשתבח גם הוא, והוא כביכול ישועתו, כי בכל צרתם לו צר

ויש לפרש שאלת הרשע, כי הרשע אינו מאמין בגאולה העתידה א"כ שואל מה העבודה הזאת לכם, כי מה בצע בעשותנו סימני חירות ומספרים בנפלאותיו וחסדיו של הקב"ה הלא אנחנו בצרה הזאת ומאי דהוה הוה, אמנם באמת כי גאולת מצרים הוא מקור לכל הגאולות כאשר בארנו בשם מהר"ל מפראג ז"ל, וגם הא חזינן דבגלות מצרים היתה השכינה עמהם ועשה השי"ת בעבור כבודו אשר הוא עמנו בגלותנו, וכן אמרו חז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם גלו לעילם שכינה עמהם, וכמו כן אנחנו בצרה זו מצפים אנחנו על גאולתנו ופדות נפשנו בעבור שכינה אשר עמנו, ולמענו יעש לבלתי יתחלל שמו, וזה פירוש התשובה להרשע בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים היינו בעבור השכינה שנקרא זה עשה ה' לי הישועה, כי הוא כביכול היה עמנו בגלות מצרים וכן בגלות זה השכינה עמנו, ובודאי לא יעזבנו ה' וישלח לנו ישועה למען כבוד שמו, וזה הגורם גאולת מצרים שהוא מקור לכל הגאולות והנחמות ב"ב: דרוש י"ב לשבת הגדול ב"ה בסוגיא דהואיל (פסחים דף מ"ו)

הנה בלשון האלפסי בשמעתין יש לדקדק שהעתיק הסוגיא והיפך הסדר, דמה ששנינו בסוף הסוגיא תניא רבי אומר הלכה כר"א וכו' העתיק מתחלה ואח"כ העתיק פלוגתא דרבה ור"ח בענין הואיל ופסק הלכתא דאמרינן הואיל ששנו בתחלת הסוגיא, והלא דבר הוא. והנה לכאורה יש לומר כוונה פשוטה בדברי רב אלפסי, דהנה רב אלפס פסק כרבה דאמרינן הואיל, והש"ס תלי פלוגתא דרבה ור"ח בפלוגתא דר"א ור"י, דרבה סובר כר"א דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ור"י סובר דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה, וכיון דאיפסק הלכתא כר"א ממילא קיי"ל כרבה דאמרינן הואיל, ובעל המאור ז"ל עמד בזה וכתב והרי"ף לא חשש לדחיות הללו דדחו ר"פ ורב זעירא וסמך על אוקימתא דרמי בר חמא ופסק הלכתא כרבה וכר"א דפסק רבי הלכתא כוותיה, וכתב בעל המאור דנראה לו דאין לפסוק כרבה מדדחי ר"פ ואמר דלמא לא היא ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא דכל חדא וחדא חזיא ליה ומשום בל יראה ובל ימצא שרינן לכתחלה, ול"נ טעם הרב אלפס שסמך על אוקימתא דרמי בר חמא ולא חשש לדחיית הש"ס, משום דאליבא דאמת מוכח אוקימתא דרמי בר חמא לדחיית ר"פ ורב שישא בריה דרב אידי דלא פליגי בהואיל, ולפ"ז צ"ל טעמו דר"א דסובר לא תקרא לה שם עד שתאפה, דאי לא"ה עובר על בל יראה, ואמאי עובר כיון דלא אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל, וע"כ הטעם משום דסובר טו"ה ממון א"כ תקשה היאך רבי פסק הלכה כר"א והא רבי ס"ל טו"ה אינה ממון כדמסיק הש"ס בסוף פ"ב דקדושין, א"ו צ"ל לפי האמת דפליגי ר"א ור"י בפלוגתא דהואיל. ולזה התחכם הרב אלפסי לשנות בסדר הלכות ולהקדים השנוי בסוף הסוגיא דהיינו דרבי פוסק הלכה כר"א כדי להחזיק פסק שלו, דמזה מוכח דאוקימתא דרמי בר חמא עיקר, ועכצ"ל דר"פ ורב שישא בריה דרב אידי לא שמיע ליה הך ברייתא, וכמו שכתב רש"י בסוגית הש"ס לפום שיטתו למאי דס"ד דפליגי בטו"ה אי ממון או לאו. כ"נ לענ"ד ליישב לשון רב אלפסי, ומזה הטעם תפס רב אלפס פלוגתא דר"א ור"י בהואיל אי בעי מיתשיל עלה דהא בגמרא דאוקי רמי בר חמא פלוגתא דר"א ור"י היינו בהואיל דאפיה דע"ז שייך דחיית הש"ס, אמנם כוונת רב אלפס כיון דמוכח לפי האמת דלא קי"ל כדחיית הש"ס רק בהואיל דאי בעי מיתשיל עלה מדפסק רבי הלכה כר"א ורבי ס"ל טו"ה אינו ממון ולדחיית הש"ס