נחלי מים פה

וכו' וכו' בית ישראל בטחו בה' בית אהרן בטחו בה' יראי ה' בטחו בה'. ולפי כוונתנו נראו דברי המהרש"א נכונים מאוד, דבית ישראל מרמז על יעקב שנקרא ישראל, בית אהרן מרמז על אברהם עפ"י מה שאמרו חז"ל בנדרים שלקח השי"ת כהונה משם ונתנו לאברהם בשביל שאמר אברהם לשם וכי מקדמינן ברכת עבד לברכת קונו ודרשי מקראי אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, ולפ"ז מרמז בית אהרן על אברהם וגם זה הוא מדתו מדת החסד כנודע, ויראי ה' מרמז על בחינת יצחק והוא דנודע מה שכתבו חכמי אמת כי תורתנו הקדושה כלול בשתי בחינות בחינת אהבה ובחינת יראה, ורמ"ח מ"ע הוא מבחינת אהבה ושס"ה ל"ת הוא מבחינת יראה, ואיתא בזוה"ח דא"א היה מבחינת האהבה לכן פתח בו השי"ת במצות עשה לך לך מארצך וכו' ויצחק דהוא מבחינת היראה פתח בו השי"ת במצות לא תעשה אל תרד מצרימה וגו' גור בארץ הזאת, ולכן נרמז יראי ה' לבחינת יצחק. והשלש כיתות עכ"פ מרמזים לזכות אברהם יצחק ויעקב, אשר בקשרי מהימנותא דילהון הותרו השלשה קשרים של כחות הטומאה שלהם, ומאד ימתק לפי זה ספקו של הש"ס אי בעינן שלש כיתות כאחת או זו אחר זו ובמאי תליא הדבר הזה, אך לפי באורנו, דהלל שהיה כורך דוקא פסח מצה ומרור ביחד דס"ל דדוקא בזכות שלשתן יחד נגאלו אבותינו ממצרים, ולכן מרמז דהיה כורך פסח מצה ומרור לרמז על זכות אברהם יצחק ויעקב דבשלשתן יחד נגאלו אבותינו ממצרים, וחכמים דס"ל דמצוה לאכול כל אחד לבדו לרמז דגם זכות כל אחד ואחד בפ"ע היה בהם כדי גאולתו לגאול אותנו ממצרים, ובש"ס דערבי פסחים, השתא דלא איתמר הילכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצה וחסא בהדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל, והשתא ספק זה נופל ג"כ על השלש כיתות, כיון שבא לרמז על זכות אברהם יצחק ויעקב דבזכות קישרי דמהימנותא שלהם הותרו השלשה קשרים של כחות הטומאה דמצרים אם הלכה כהלל דהיה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד היינו דבזכות שלשתן יחד נגאלו, ולכן צריך ג"כ שיהיו השלש כיתות בב"א דבזכות שלשתן יחד נגאלו. ואם הלכה כרבנן דאוכל פסח לבדו ומצה לבדה ומרור לבדו לרמז שכ"א היה כדי גאולתו, ה"נ השלש כיתות דמרמז על זכות אברהם יצחק ויעקב צריכין להיות בזו אח"ז דזכות כל אחד לבדו הועיל, וכיון דנשאר שם הש"ס בספיקא אם הלכה כהלל או כרבנן הכא נמי בנידון דידן השלש כיתות נשאר בספק, ולכן צריכין לעשות תרווייהו כמו דצריכין לחוש לדברי הלל ולדברי רבנן. והענין ת"ל מתוק מדבש והוא כפתור ופרח בעזה"י

ועפ"ז הענין נ"ל לתת טעם על פסק הרמב"ם בפט"ו מהל' פסולי המוקדשים. דהנה קיי"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת שאם שחטן שלא לשמן פסולין, ואיתא בגמרא פ"ק דזבחים שאם שחט חטאת לשם חולין דכשרה ולא עלתה לבעלים והביאו הרמב"ם ז"ל פט"ו הנ"ל והביא דברי הש"ס מפי השמועה למדו קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים, ובהלכה י"א כתב שם הרמב"ם הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם בין ששינו שמו לשם זבח אחר בין ששינוהו לשם חולין פסול שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה'. וכתב הכ"מ הטעם אפשר מדכתיב לה' משמע דלשם חולין פסול, ובספר ברכת הזבח תמה בזה על הרמב"ם דמנ"ל להמציא דין חדש לחלק בזה בין חטאת לפסח דמשמעות הש"ס דשוים הם, ונראה לי דטעם הרמב"ם כיון דאמרינן במשנה אמר ר"ג כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו וכו', ולא מצינו כן בכל המצות דלא בעינן אמירה כלל, והכא בפסח הקפידה תורה דוקא לומר טעמו של דבר וילפינן ליה מהך קרא ואמרתם זבח פסח הוא לה', דמזה ילפינן דבעינן אמירה לומר טעמו של דבר, ומזה חזינן דהקפידה התורה בפסח יותר משאר קרבנות ואפילו מחטאת, ממילא ה"ה בפסח דנשחט לשם חולין דפסול. כנ"ל נכון בעזהי"ת

ובזה נבוא לפרש דברי המגיד בפיסקא דעבדים היינו, דפתח היציאה באותנו ומסיים היציאה באבותינו דקאמר ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים. ונראה דנתכוין בעל המגיד לדברי הזוה"ק שהבאתי ושבח את הקב"ה שהתיר השלשה קשרים שקשרו המצרים לבלי לצאת משם ובזכות שלשת האבות בקשרי דמהימנותא דלהון הותרו הקשרים, ונקדים דברי הזוה"ק בראשית ע"ט ע"פ ואת הנפש אשר עשו בחרן אלו גרים וגיורות דאתקינו נפשייהו