נחלי מים עט

שבת ערב פסח שוה לשבת דעלמא דנשחט בשבע ומחצה ובאמת הפסח מאחרינן מחמת חשש מכמר בשרא, ולהכי בברייתא דקתני הפלוגתא בשבת דעלמא דרע"ק פליג על ר"י דאמר כל השנה קרב כהלכתו נשחט בשמונה ומחצה ומשמע בין בחול בין בשבת ורע"ק פליג עלה דשבת דעלמא כערב פסח א"צ למיתני פלוגתא דר"י ורע"ק בשבת ערב פסח, דבאמת אין זה פלוגתא חדשה דהא לכ"ע חיישינן למכמר בשרא רק ר"י ורע"ק לשיטתייהו אזלי בשבת דעלמא, וא"ש ג"כ ברייתא שניה דקתני דפליגי בשבת בערב פסח ותליא בפלוגתא דפליגי ר"י ורע"ק בשבת דעלמא ונחתינן בתירוץ זה בתירוץ של בעל המאור ובתירוץ השני שתירצו או כרבא. והיינו דרבה בר עולא מפרש ממש כרבא דפליגי במכמר בשרא דא"א לעכב כל ישראל בשחיטת הפסח אם לא בעיכוב התמיד, וממילא מוכח כיון דלרע"ק מקדמינן התמיד בשבת בערב פסח ממילא מוכח דרע"ק לא חייש למכמר בשרא דהא אחר שחיטת התמיד יהיה תיכף שחיטת הפסח דא"א לעכב כל ישראל דתיכף אחר התמיד נשחט הפסח וע"כ צ"ל ממש אוקימתא דרבא דרע"ק לא חייש למכמר בשרא, וגם הברייתא יש לפרש ממש כמו שמפרש רבא. כנ"ל ליישב דברי התוס' ועדיין צ"ע

במדרש פ' שמות ובני ישראל פרו וישרצו, אע"פ שמת יוסף וכל אחיו אלהיהם חי הוא לפיכך ובני ישראל פרו וישרצו. צריך להבין דברי המדרש בזה. ונראה דהנה ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וגו' ויוסף היה במצרים, שתמהו כל המפרשים מאי השמיענו פסוק זה דאטו לא ידענא דיוסף היה במצרים, ועיין פירוש רש"י בחומש. ונראה דהפסוק משמיענו דבר גדול, דהנה חז"ל אמרו במגילה כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם, גלו למצרים גלתה שכינה וכו'. וז"ל הזוה"ק בפ' ויגש (דף ר"ח ע"ב) ד"א ולא עמד איש אתו בזמנא דקוב"ה אתי לאזדווגא בכנ"י, בהתודע יוסף אל אחיו בזמנא דקוב"ה הוה מתחבר בהו בישראל בגין דאינון נטלי בלחודייהו בלא חבורה דעמין עכו"ם בהדייהו בגין כך ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא בזמנא דא איהו קוב"ה בלחודוי בחבורא חדא עם ישראל דכתיב בהו אחי ורעי כמה דאוקמוה. ולדברי הזוה"ק ההוא שם יוסף מרמז על השכינה כביכול, וזה דמשמיענו הפסוק בתחלת גלות מצרים ויוסף היה במצרים דהיינו דשכינה היה ג"כ בגלות עמהם. ובזה אפשר לפרש המשך הפסוק ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, ע"פ המבואר בזוה"ק פ' שמות (ה' ע"ב) רבי חייא הוה יתיב קמיה דר"ש א"ל מה חמת אורייתא לממני בנוי דיעקב דאינון תריסר בקדמייתא ולבתר כן שבעים דכתיב כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים ומ"ט שבעים ולא יתיר, א"ל לקבל שבעין אומין דאינון בעלמא ואינון הוו אומא יחידא לקבל כולהון. והיינו דקאמר כיון שהיו שבעים נגד כל האומות דאינון הוו יחידא לקבל כולהון, היינו דיוסף היה במצרים, כי הקב"ה מתחבר עמהן ולא עם שאר האומות. ובזה מובן ג"כ המדרש הנ"ל, דהנה מתחלה השמיענו הכתוב ויוסף היה במצרים דהיינו השכינה כביכול בגלות עמהן. ואח"ז קאמר קרא וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, דזה קאי על יוסף ממש שהיה במצרים עם אחיו, וזהו דקאמר המדרש הנ"ל אע"פ שמת יוסף וכל אחיו, אלהיהם של אלו חי הוא, דהיינו דפסוק ראשון דקאמר ויוסף היה במצרים קאי על שכינה כביכול שהוא חי ולפיכך ובני ישראל פרו וישרצו והבן

במשנה דערבי פסחים, ר"ג היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור, ופי' רשב"ם כל שלא פירש טעמם. והדבר יפלא למה דוקא בשלש מצות אלו חייבנו הקב"ה להגיד טעמם ולא בכל המצות, וכבר הרגיש בזה המהרש"א בח"א. ואני מוסיף עוד להפליא לפמ"ש הטור יו"ד סי' קפ"א על הרמב"ם ז"ל שכתב טעם איסור הקפת הראש והשחתת הזקן מפני שעושין כן לעבודת אלילים, וכתב הטור ע"ז, וזה אינו מפורש ואין אנו צריכין לבקש טעם למצות כי מצות המלך הם עלינו אף אם לא נדע טעמם. הרי אדרבה דאין לנו לבקש טעם המצות כי מצות המלך הם עלינו אף אם לא נדע טעמם. והנראה לנו בזה דהנה התחלת אלהותו חל עלינו ביציאת מצרים וזה היה מהמצות הראשונות אשר נצטוינו להיות לו לעבדים ולקבל עלינו עול מלכותו, ובשלש מצות האלו מרומז שלשה יסודות גדולים אשר כל העולם תלוי בהם, ונקדים דברי הזוה"ק פ' בא (ל"ח ע"א) בכה ר"ש ארים קליה ואתנח אמר קנטורא דקיטפא אשתכח חשבתון דשבח קוב"ה כמה זמנין, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הוציאך