נחלי מים עד

ונרות רק רבא לשיטתו מקשה שפיר. והנה באמת קשה על רבא דמנ"ל דילמא הפי' בפלוגתא דר"י ורע"ק כאביי, רק רבא לשיטתו דחה אוקימתא דאביי בסמוך מטעם מידי רע"ק כסדרו בערב הפסח שחל להיות בערב שבת קתני, ופירשו התוס' ד"ה מידי רע"ק דהא לרבא נמי איכא למיפרך כדפריך רבה בר עולא בסמוך מידי כסדרו בחול בעלמא כן סדרו בשבת בערב פסח רבא לא חשיב ליה פירכא דהא ר"י אמתניתין קאי דקתני דערב פסח שוה בין בחול בין בשבת ועליה פליג ר"י ולכך לא היה צריך להזכיר בדבריו ערב הפסח, והיינו דסיים רבא המשנה בין בחול בין בשבת, דזה הוא לחזק קושייתו כיון דקושייתו היא דוקא לשיטתו ולשיטת אביי לא קשה זה, א"כ היא גופא קשיא דמנ"ל לרבא לומר אוקימתא דידיה ולהקשות דילמא כאוקימתא דאביי, ואי משום קושייתו מידי רע"ק כסדרו בערב פסח וכו' גם לשיטתו יקשה בדברי ר"י, כמו דבאמת אקשי רבה בר עולא, רק רבא לא חשיב ליה פירכא משום דקאי על המשנה דקתני בין בחול בין בשבת, וע"ז פליג ר"י ולהכי מסיים הך בין בחול בין בשבת כדי ליישר אוקימתא דידיה דבזה נצמח הקושיא על ריב"ל, ודו"ק היטב

שם במאי קמפלגי במוספין קודמין לבזיכין קמפלגי וכו'. עיין רש"י ד"ה ובזיכין בשבע וכו', וה"ה דמצי למעבדיה בתחלת שמונה, אלא חדא דשמא אין חילוק לחם הפנים כלה בסוף שבעה, ועוד כל הני זימני לא משנינן ליה אלא בשש ומחצה כדיניה או בשבע ומחצה כשאר ערבי פסחים. והתוס' דחו, פירוש ראשון של רש"י וז"ל ואין נראה לר"י דהא לרע"ק קאמר בזיכין בחמש ומוספין בשש משמע לרע"ק ליכא שהייה בהקטרה וחילוק לחם אלא שעה עכ"ל. ומה"ט דחו פירוש רש"י ופירשו כלשון אחר שבפירוש רש"י, ובאמת הוא קושיא עצומה על פירש"י. ונראה ליישב שיטת רש"י בטוב טעם בעהי"ת

דהנה יש לעיין בחילוק לחם הפנים בערב פסח אימתי אכלו הכהנים לחם הפנים דהא אסור לאכול מצה בערב פסח, ובירושלמי אמרו כל האוכל מצה בערב פסח כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו, ולשיטת בעה"מ ז"ל בפרק אלו עוברין דאיסור אכילת מצה הוא משש ומעלה דהתחיל איסור חמץ, א"כ יש ליישב קצת דאכלו מצה קודם חצות, אך לשיטת בעל המאור ג"כ תקשה למ"ד דמוספין קודמין לבזיכין ועבד להו לבזיכין בשבע, א"כ שוב איכא איסורא דאכילת מצה ופשיטא דקשה טפי לשיטת רב אלפס והרמב"ן במלחמות דאיסורא דאכילת מצה בערב פסח הוא כל היום, א"כ מתי אכלו לחם הפנים שהוא מצה דהא אסור לאכול מצה כל היום, ואם נימא דאכלו בלילה אחר אכילת מצה של מצוה תקשי טובא, דהא משנה שלמה שנינו במנחות פרק י"א משנה ז' חל יוה"כ להיות בשבת החלות מתחלקות לערב, והיינו שלא היו מחלקים הלחם הפנים ביום הכפורים שחל להיות בשבת כיון דאינן יכולים לאכול ביום מפני יוה"כ המתינו בחילוק לחם הפנים עד הערב. ואי איתא דבכל שבת ערב פסח לא היו אוכלים לחה"פ עד הערב, א"כ אמאי קתני במשנה דוקא חל יום הכפורים להיות בשבת החלות מתחלקות לערב דהא בכל ערב פסח שחל להיות בשבת ג"כ החלות מתחלקות לערב כיון דאינן יכולים לאכול מחמת איסור מצה בערב פסח. א"ו משמע דהלחם הפנים היה נאכל בערב פסח, א"כ תקשה אמאי והא איכא איסורא דמצה בע"פ, ודוחק לומר כיון דאינו אלא איסורא דרבנן בעלמא התירו משום מצות אכילת קדשים, לא שמעינן כן. ועוד דהא אפשר לאכול הלחם הפנים בלילה אחר אכילת מצה של מצוה, דהא אינו נפסל אלא למחר בבוקר

והנלע"ד בזה לפמ"ש התוס' בריש פרק ערבי פסחים דלא אסרו מצה בערב פסח אלא במצה הראויה לצאת בה ידי מצה, אבל מצה שאינו יוצא בה י"ח מצה מותר לאכול בערב פסח, ולפ"ז יש לומר לפי מה דאיתא בפסחים במשנה (דף ל"ה) דחלות תודה ורקיקי נזיר דאינו יוצא בה ידי חובת מצה ומפרש רבה דאמר קרא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצא זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח. ור"י מפרש אמר קרא שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לז' ימים יצאתה זו שאינה נאכלת לז' ימים אלא ליום ולילה, ולפ"ז בלחם הפנים ג"כ אינו יוצא ידי חובה מהני טעמי שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח, וגם היא מצה שאינה ראויה לשבעה דהא נפסל בבוקר, וא"כ כיון שאינו יוצא בה ידי חובת מצה יש לה דין מצה עשירה דמותר לאכול בערב פסח כיון דאינו יוצא בה ידי מצה וזה ברור, ולענ"ד מזה ראיה ברורה לשיטת התוס' דמצה עשירה שאינו