נחלי מים סו

יאכלו לפי זה אין בו כרת דהא אכילת פסחים לא מעכבא ואפילו למאן דסבר דאכילת פסחים מעכבא ע"כ הם היו סוברים דלא מעכבא מדסברי להקריב הפסח והבשר יאכל לטהורים, ז"א דמ"מ מיקרי עשה שיש בה כרת כיון דבפסח גופיה איכא כרת, מיקרי גם אכילת הפסח מצוה שיש בה כרת דעיקר הפסח לאכילה קאי, וכדאיתא במשנה דפסחים פרק כיצד צולין הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחילתו אלא לאכילה, וע"ש בפירש"י שכשנצטוה עיקר הפסח לאכילה נצטוה דכתיב לפי אכלו, וראיה ברורה לזה מש"ס פסחים (דף צ"ב ע"א) דקאמר רבא ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת, והיינו דאונן התירו חכמים לאכול את פסחו לערב אף דאיסור אנינות מדרבנן מ"מ לא העמידו דבריהם במקום כרת, ורבא גופיה קאמר בזבחים לר"ש דאף לאחר ששחטו וזרקו עליו נעשה אונן אוכל את פסחו לערב, ורב אדא בר מתנה אקשי ליה לרבא לאחר ששחטו וזרקו עליו מאי דהוה הוה ורבינא משני ליה אכילת פסחים מעכבא וביארו שם התוס' דאין זה תליא בפלוגתא דאכילת פסחים מעכבא או לא דאכילת פסחים מצוה היא בדידיה יותר מבאחריני ודחיא אנינות דרבנן ומעכבא דקאמר הש"ס לאו דוקא, הרי אף דעיקר אכילת פסחים לית בה כרת דאכילת פסחים לא מעכבא מ"מ קרי ליה רבא גופיה בפסחים שם עשה שיש בו כרת וזה פשוט

ועתה אתרץ בס"ד שיטת רש"י ז"ל מה שהקשו עליו התוס' במסכת סוכה ובמס' גיטין ובפסחים, הא דפירש בגיטין בפ' הניזקין (ס'.) שמונה פרשיות נאמרו באותו יום וקא חשיב להו פרשת טמאים ופירש שם בקונטרס דהיינו ויהי אנשים אשר היו טמאים וכו' והקשו התוס' דלא יתכן כדמוכח הכא שהיה בערב פסח והמשכן הוקם באחד בניסן, והתוספות בגיטין הוסיפו עוד להקשות וז"ל וקשה לפירושו דאמר בפ"ק דפסחים שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום שהרי הנביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פס"ש, ולפ"ז איכא חדש וחצי כיון שנאמר בר"ח, ועוד דלא יתכן לריה"ג דאמר נושאי ארונו של יוסף היו, ולר"י דאמר למת מצוה נטמאו וחל שביעי שלהם בערב פסח, והמהרש"א ז"ל בגיטין עמד שם בדברי התוס', דלכאורה דברי רש"י דס"ל דבו ביום נאמרה פרשת טמאים דהיינו ויהי אנשים אשר היו טמאים, לכאורה כריה"ג דנושאי ארונו של יוסף היו או כרע"ק דמישאל ואלצפן היו ושם הקשה להם ר' יצחק אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולים ליטהר אי מישאל ואלצפן כבר היו יכולים ליטהר, ולפי זה מה הקשו התוספות לפירוש רש"י דהא זה באמת קושיית ר"י שם, וביאר המהרש"א שם ז"ל משום דאם נימא דפרשת ויהי אנשים לא נאמרה אלא בערב פסח גם לריה"ג ורע"ק לא הקשה להו ר"י, אלא למה לא קאמר מקודם זה כדי שיוכל ליטהר, אבל לפירוש רש"י הקושיא יותר חזקה כיון דנאמר להם ויהי אנשים טמאים בר"ח ניסן וידעו שיכולים ליטהר אמאי לא הטהרו כדי שיוכלו להביא הפסח דאית ביה כרת, ועמד המהרש"א דלפי זה אמאי לא נקטו התוס' נמי דלא יתכן נמי לרע"ק דאמר מישאל ואלצפן היו אמאי לא הטהרו קודם הפסח, וע"כ מפרש מהרש"א קושיית התוס' באופן אחר דעיקר קושייתם לפירוש רש"י למ"ד דנושאי ארונו של יוסף היו אמאי הוזקק להם להודיע אותו היום בר"ח טפי משאר ימים, בשלמא לרע"ק דאמר מישאל ואלצפן היו ניחא דאמר להו באותו יום שנטמאו, אבל לריה"ג מה יום מיומים, ולא ניחא להו בסברת רש"י ז"ל משום דהוזקקו באותו היום להשתלח מחוץ למחנות הוצרך להודיע להם דין טמא לפס"ש. והנלענ"ד לתרץ קושיית התוס' על פירש"י לפי הבנת מהרש"א ז"ל קושייתם, דהנה מה שהקשו היכי יליף דשואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום שהרי הנביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, ולשיטת רש"י ז"ל היה חדש וחצי דבר"ח נאמרה פרשה זו, נלענ"ד לתרץ בפשיטות. דהא בודאי לר"י בסוכה, בודאי לא נאמרה פרשת פסח אלא בער"פ כמו שדרש ר"י שם שחל שביעי שלהם בערב פסח, ודברי רש"י אמורים רק לריה"ג ורע"ק, ואליביה נוכל לומר דפרשת פסח שני נאמרה בר"ח ניסן א"כ לא קשה קושית התוס', דהך תנא דיליף דשואלין ודורשין בהלכות פסח שלשים יום מהא דנביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני סובר כר"י דבערב פסח נאמרה פרשת פסח שני, ואדרבא יש להבין בזה בטוב טעם הפלוגתא דרשב"ג פליג את"ק שם וסובר שתי שבתות וקאמר הש"ס לרשב"ג אין ראיה דסובר איידי דאיירי במילי דפסחא מסיק להו לכל מילי דפסחא, ויש להבין באיזה סברא נחלקו ת"ק ורשב"ג