נחלי מים סג

ספר התורה הזה מפיך והגית וכו' פליג ג"כ ארשב"י, ולפ"ז י"ל דגם ריב"ק לא ס"ל כרשב"י. אולם באמת הא ליתא דגם לרשב"י מיקרי ת"ת תדיר וכדמוכח בנדרים (דף י"ח) אמר רב גידל אמר רב האומר אשכים אשנה פרק זה אשנה מסכת זו נדר גדול וכו', ופריך הש"ס והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה, מאי קמ"ל דאפילו זרוזי בעלמא והיינו דר"ג קמייתא, ומשני הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית מש"ה חיילא שבועה, וכתב הר"ן שם דודאי לענין הך מצוה דאמרינן בקדושין (דף ל') ת"ר ושננתם שיהיו ד"ת מחודדים בפיך א"א לקיים אלא בת"ת תמיד אלא כיון דאין מפורש בהדיא בתורה רק מדרשא חל שבועה עליו א"כ ממילא מצות ת"ת תדירה יותר מחמת מצוה דושננתם. אולם באמת י"ל לדעתי ענין חדש דגם לרשב"י דאמר דיוצא י"ח בק"ש שחרית וערבית מ"מ כל שלומד יותר נכלל במצוה ול"ד לשאר מצות כגון אכילת מצה דאין מצוה אלא כזית אחד, וכן לולב אין מצוה אלא פ"א ביום, משא"כ מצות ת"ת נהי דיוצא בק"ש שחרית וערבית ידי חובת מצות לא ימוש וכו' מ"מ פשיטא דכל מה שלומד יותר הוא בכלל המצוה ונקרא שממשיך המצוה, ולפי זה פשיטא דמצות ת"ת תדירה יותר מהזכרת יציאת מצרים דאין מצוה אלא פעם אחת ביום. בזה תירצתי מה שעמדו כל הראשונים דמ"ש שצוה השי"ת לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן הא כל לילה מצוה להזכיר יציאת מצרים לבן זומא דפסק הרמב"ם כוותיה והנה בהשקפה ראשונה אמרנו שני תירוצים, א' דבשאר לילות נהי דחייב מ"מ אינו במ"ע כמו שהרמב"ם לא חשבו במ"ע משא"כ ליל ט"ו בניסן איכא מ"ע, ועי"ל דבשאר לילות יוצא במחשבה דבעינן רק זכירה ובליל ט"ו בעינן הזכרה בפה דוקא. ואח"ז מצאתי לפמ"ג שכתב ב' תירוצים, אמנם שניהם אינם מספיקים. דעל תירוץ הראשון קשה מלשון המכילתא דאמרינן בסדר הגדה יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא כו'. ולפי זה יקשה והלא בכל יום ולילה מצוה להזכיר יציאת מצרים, ואיך שייך לומר דהתורה ממעט זאת מביום ההוא, ותירוץ השני ג"כ אינו מספיק לפי מה שהעלה הג' ש"א להלכה דאין יוצא בהרהור ע"ש. אולם הפמ"ג רצה עוד לתרץ דבשאר ימים יצא בדבור בעלמא, אבל הכא כתיב והגדת והגדה הוא סיפור והרחבת דברים כמו שפירש האלשיך על ויגידו ליעקב לאמר עוד יוסף חי, ושוב דחה זה דודאי מה"ת יוצא ידי חובתו בדיבור בעלמא, והדין עמו דכן כתב הרשב"א בהדיא שהקשה למה לא תקנו ברכה על סיפור יציאת מצרים, ותירץ כיון דיוצא בדיבור בעלמא הרי יצא כבר במ"ש בקידוש זכר ליציאת מצרים, והגאון מליסא בס' מעשה נסים דחה דברי הרשב"א מטעם דאם יצא בדבור בעלמא מה נשתנה ליל ט"ו בניסן משאר לילות אע"כ דהגדה בסיפור בעינן. ולפי דברינו הנ"ל יש לקיים דברי הרשב"א והוא דאף דגם בליל פסח יוצא י"ח בדבור בעלמא' מ"מ כל שמרבה לספר נכנס בכלל המשכת המצוה וכגוונא שאמרו בת"ת משא"כ בכל ימות השנה כיון שהזכיר שוב ליכא מצוה. אכן באמת נראה דהקושיא הנ"ל בלא"ה לק"מ דמרובה מדת ליל ט"ו שמצוה לספר לאחרים כמ"ש והגדת לבנך ובס' החינוך כתב דלאו דוקא וה"ה לאחריני. וזהו שדייקו הראשונים בלשונם, דהרמב"ם בס' המצות מצוה קנ"ז כ' מ"ע לספר ביציאת מצרים ליל ט"ו דכתיב והגדת לבנך, וכ"כ בחיבורו פ"ז מהל' חו"מ הל' ד' מ"ע לספר בנסים ונפלאות שעשה השי"ת לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן וסיים אע"פ שאין לו בן ואפילו חכמים הגדולים מצווים הם לספר ביציאת מצרים ובה"ב מצוה להודיע לבנים אפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך כו' וזה עיקר המצוה לספר לאחרים, אבל בפ"א מהל' ק"ש ה' ג' כתב סתם מצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה ולא כתב לספר, שוב מצאתי הדבר מפורש כמעט בס' חרדים, ובזה א"ש ג"כ דברי המכילתא דמיעט מביום ההוא דזולתו אין מצוה בהרבות וגם א"צ לספר לזולתו, וע"פ זה יש לכוין בסוף הפסקא דעבדים היינו וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח שהכוונה לכלול שני תירוצים הנ"ל היינו וכל המרבה כמ"ש בתירוץ א' וגם לספר כמ"ש בתירוץ שני. ועפ"ז יש להעמיס ג"כ בדרך דרוש כוונת הפסקא שאח"ז מעשה בר"א ור"י וראב"ע ור"ע ור"ט שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, ועי' בשל"ה הקדוש שכתב ענינים נפלאים שרמזו בזה, ולדרכנו הנ"ל י"ל דרך דרוש שהחכמים ז"ל היו מקיימים כשני התירוצים הנ"ל, היינו והיו מספרים כתירוץ השני, גם כל אותו הלילה כתירוץ