נחלי מים סא

הנ"ל מיושב, דכיון דכבר בדק וכל הצורך לביטול הוא משום שמא ימצא גלוסקא כו' וכיון שלע"ע סבור שאין עוד שום חמץ כלל בביתו מה הערמה שייך כאן. מעתה מיושב קו' התוס' על רש"י דהא בביטול אינו עובר על ב"י דכל זמן שלא יבדוק אינו מועיל הביטול שלא בפני ג' דאיכא למיחש להערמה, והר"ן ביאר בדעת רש"י דסובר דביטול מטעם הפקר דלא כתוס' בדעת רש"י. ואין להקשות דיתקנו חז"ל לבטל בפני ג' שזה א"א שאינו בידו כדאמרינן בקדושין ס"ב האומר לאשה ה"א מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי אינה מקודשת דהוי דבר שלב"ל, וקאמר שם דאם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין לכשיתלשו וכן בהיפך דבריו קיימים מטעם דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, ופריך מ"ש מהא דלאחר שאתגייר כו', ומשני דגר מיקרי לאו בידו, כיון דאמר ר"י גר צריך שלשה מי יימר דמזדקקי ליה ג', אלמא דזה לאו בידו מיקרי, אך לפי זה קשה בסוגיא דף ו' ונקדים הסוגיא הנצרך לעניננו, ולפי זה קשה דמאי מקשה וכי משכח לה לבטולה דהא כי משכח לא יועיל הביטול שלא בפני ג' דשמא לא יבטל בל"ש. אולם באמת לק"מ, דצריך להבין בפירוש רש"י על ודעתיה עלה וכו' וחס עליה לשרפה ומשהה לה אפילו רגע אחד ועבר עלה בב"י, מוכח מלשונו דס"ל דודאי ל"ח שלא יבער החמץ כלל דאטו ברשיעי עסקינן אלא דחיישינן שמא ימצא אחר זמן איסורו ואז אם ישהה אפילו רגע ולא יזדרז לבער יעבור על ב"י, מוכח מזה דהחשש הוא שמא ימצא אחר זמן איסורו, ולפי זה צריך לפרש הא דמקשי וכי משכח לה לבטלה אף על גב דכבר ידע מחשש דשמא ימצא אחר זמן איסורו) מ"מ הוה ס"ד דגם לאחר זמן איסורו מועיל ביטול והתרצן לא חדש לו רק דאחר זמן איסורו אין מועיל ביטול, וכן משמע מדמקשי בתר הכי ובתר זמן איסורו לא מצי מבטל ליה כו', ולפי זה כיון דאחר איסורו הוא לא שייך חשש הערמה דהא אסור בהנאה וגם אחר הפסח, וא"כ אינו שוה לו כלום, ואפילו עשה כל תקנות אסור לאחר הפסח, וכל קושיית הראשונים דמדאורייתא צריך ג' היינו על עיקר הביטול שתקנו חז"ל שהוא קודם זמן איסורו שיש שהות עדיין לחזור ולזכות בו קודם שיבוא זמן איסורו, ולפי הנ"ל מיושב מה שהקשה בש"א וצל"ח וא"ח בסוגיא זו דמאי מקשה הש"ס מהא דהיה יושב בבית המדרש כו' דאלמא לאחר זמן איסורו נמי מצי מבטל דנימא דאתיא כר' יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה ונמצא דברשותו קאי לבטל, ולפי הנ"ל מיושב. דהנה קושית הר"ן מה מועיל ביטול שלא בפני ג' יקשה ג"כ הכא, ולא שייך הכא תירוצו הראשון הנ"ל דהא הכא בחמץ ידוע איירי, וכמו כן יש להקשות על המשנה דהולך לשחוט פסחו וכו' ונזכר שיש לו חמץ כו' ואם לאו מבטלו. אכן מתורץ בתירוץ השני כיון דאסור הוא לו ל"ח להערמה, ואע"ג דבהא דהולך לשחוט לע"ע הוא עדיין היתר, כיון שאין לו פנאי וממילא יאסר וכן לפי האמת בהא דמשני כגון שיש לו עיסה מגולגלת כו'. ולפ"ז מתורץ קושיית הגאונים הנ"ל דא"א לומר דאתיא כר' יוסי הגלילי דא"כ יקשה מה מועיל דמבטלו דילמא מערים הוא כיון שמותר לו בהנאה

ליישב באופן אחר קושיית הש"א הנ"ל דנימא דאתיא כר"י הגלילי. דהנה יש להבין לה"א דלא ידע דדוקא בתלמיד היושב לפני רבו א"כ למה יבטל יבער החמץ דעדיף, וע"כ צ"ל כיון דמיירי בשבת ויו"ט א"י לבער, והטעם דא"י לבער ביו"ט כתבו התוס' בכתובות דאע"ג שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך, מ"מ אסור לבערו מטעם מוקצה דאסור לטלטלו כיון שאינו ראוי לכלום, וכ"ז אי אסור בהנאה, אבל אליבא דר' יוסי הגלילי דמותר בהנאה מותר לטלטלו, וא"כ יקשה למה לא יבער, אע"כ דלא אתיא כריה"ג

באופן אחר ליישב קושיית הראשונים הנ"ל דהא הפקר בעי ג' דלפמ"ש התוס' בשבת וב"מ (דף ל" ע"ב) אהא דאמרינן בשבת דלב"ש דאית להו שביתת כלים גיגית ונר וקדרה אפקורי מפקר להו וכתבו התוס' אע"ג דליכא ג' אנן סהדי דמפקר להו בל"ש שלא יעבור על איסור שביתת כלים, אלמא דהיכא דנוגע לאיסור ודאי מפקר בל"ש ה"נ י"ל ודאי מפקר בל"ש שלא יעבור על ב"י. בזה יש לתרץ שיטת הפוסקים, והם הרמב"ם לפי הנוסחא הראשונה שהביאו נושאי כליו והכל בו, דלחמץ ידוע לא מהני ביטול וכמבואר בפ"ח באריכות קושיות הראשונים ע"ז מכמה סוגיות, והרב הב"ח מתרץ ומחלק דאם יכול לבערו אינו מועיל הביטול אבל היכא דאינו יכול לבערו מודה דמועיל הביטול דהתורה צותה שני דברים או ביעור או ביטול,