נחלי מים ס

תורה כי אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מהחכמה, ואיתא בזוה"ק פ' נח (דף ע"א ע"ב) וז"ל וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר האי הוא אבן שתיה דאיהו נקודא חדא דכל עלמא וקיימא עלה קודש הקדשים ומאי היא כרסיא קדישא עילאה דאיהי ממנא על אילין ארבע דמות כסא בד' סמכין ודא הוא תורה שבע"פ ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה דא הוא תורה שבכתב, מכאן דתורה שבכתב ישוון יתה על תורה שבע"פ בגין דהאי כרסיא לדא כמראה אדם דאיהו דיוקנא דיעקב דאיהו יתיב עליה עכ"ל, וזה הכוונה ג"כ הכא כשהתגבר עליו תוקף יצרו לבוא אל אשת אדוניו פנה עצמו תיכף לדברי התורה דהיא דמות דיוקנו של אביו שהוא יעקב כי הוא שורש התורה) וכמו שהקדמתי דברי הזוה"ק, וזה הועילו להנצל מעבירה וזה דמות דיוקנו של אביו וכמ"ש מהרש"א דהוא צורת יעקב החקוקה תחת כסא הכבוד והוא תורה שבכתב דמות יעקב והיא הצילה אותו לבלי יבוא ח"ו לעבירה. והוא נכון מאוד: דרוש ט לשבת הגדול דרשה ראשונה שדרשתי בבית הכנסת הגדול שהיה בעיר ישנה דפה"ק יצ"ו במס' בכורות (ל"ז ב') תוס' ד"ה כאן לשחוט כאן לפסול

הקשיתי דלתירוץ בתרא של התוספות תיקשי איך קאמר הש"ס וא"ת במילת היו רוצעין היאך עבד כהן נעשה בעל מום הא מילת ג"כ הוי מום עובר כדמוכח מהא דקאמר הש"ס לעיל א"ה מום עובר נמי אלמה תנן ולא מן העור ופירש רש"י במשנה דהאי עור היינו אליה רכה של אוזן, ותירץ מו"ר הגאון החסיד מו"ה אריה ליב ז"ל שהיה אב"ד דפה ז"ל. דהנה הרמב"ם ז"ל ברפ"ז מהל' ביאת מקדש כתב העור המקיף לסחוס האוזן, ומדייק מזה הגאון בעל תוי"ט בספרו לחם חמודות, דרמב"ם סובר דלא כפירש"י והטור ותמה על הש"ע דהשמיט דעת הרמב"ם. ולפ"ז יש לומר דגם התוס' מפרשים כן וי"ל דמילת לא הוי מום עובר ג"כ, עוד תירץ כמו דמחלק כאן לשחוט וכאן לפסול דהיינו בגובה של אוזן היכא דהוא כמלא כרשינה או כעדשה הוי מום קבוע לשחוט עליו, והיכא שהוא נקיבת המחט לא הוי רק מום עובר, וכמו כן יש לחלק לענין עור האוזן דהיינו האליה דהיכא שהוא מלא כרשינה הוי מום עובר, והיכא שהוא נקיבת המחט לא הוי אפילו מום עובר ובזה א"ש

דעת רש"י דהבדיקה הוא שלא יעבור על ב"י וב"י והתוס' הקשו ע"ז דהא אמרינן לקמן הבודק צריך שיבטל וכיון שביטל שוב אינו עובר ולכאורה אפשר ליישב פשוט דהתוס' בעצמם בדף ד' ע"ב דהא דמדאורייתא בביטול סגי היינו דביטול כמו הפקר, ואע"ג דהפקר צריך ג' היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אין צריך, וכן בנדרים מ"ה, וכיון שכן שפיר הצריכו חז"ל בדיקה דהא עכ"פ מדרבנן אין מועיל הביטול והצריכו ג"כ ביטול משום שמא ימצא גלוסקא, ויועיל עכ"פ שלא יעבור מדאורייתא, ומיושב בזה ג"כ סתירת רש"י בדף ד' ע"א ד"ה חובת הדר שכתב שם בהדיא דהבדיקה מדרבנן דמדאורייתא בביטול סגי: בדרך יותר נכון לתרץ קושיא זו בהקדם סוגיא נדרים ר"י ב"ל אומר ד"ת אפילו באחד הוי הפקר. ומ"ט אמרו בג' כדי שיהיה א' זוכה ושנים מעידים, ופירשו שם הראשונים דבאחד לאו דוקא דה"ה בינו לבין עצמו, וביארו הראשונים ז"ל דחז"ל חששו שלא יערים כל אחד ואחד להפקיע תבואותיו מתו"מ שיפקיר כל תבואותיו ולא בלב שלם כדי לשוב לזכות בהם לכן תקנו שלא יועיל הפקר כ"א בפני ג' ובכן יירא מלהפקיר שלא יקדים אחד ויזכה והשנים יעידו ואם יפקיר ודאי יהיה בלב שלם, ולפ"ז היכא דליכא חשש הערמה לא הצריכו חז"ל ג' כמבואר בדברי הראשונים ז"ל, ולפ"ז מיושב מה שהקשה הר"ן דמה הועילו חז"ל בתקנת הביטול דהא עכ"פ מדרבנן אינו מועיל שלא בפני ג', ולפי