נחלי מים נט

דקדושין דמחשבת עבירה אין הקדוש ב"ה מצרפה למעשה, אמנם הש"ס בפ"ק דברכות הנ"ל מיירי לבטל מחשבת העבירה דהיינו שישתנה הרצון והחשק שלא יתאוה כלל לדבר עבירה וזה, א"א כ"א ע"י התורה וק"ש לדבק נשמתו במקור העליון, וממילא יתבטל מחשבתו מעשות רע דמאור שבתורה מחזיר לו למוטב, והכי אמרו חז"ל בפ"ק דקדושין אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד אם אבן הוא וכו', דאש התורה מבערת אש היצה"ר מן האדם, וכן משמע בחד"א שם דק"ש מבטלת הרהורי עבירה, ובזה מיושב לענ"ד דקדוק גדול שם בש"ס יעסוק בתורה אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה, דלכאורה משמע דהזכרת יום המיתה דוחה טפי היצה"ר מדקאמר דאם לא נצחו בתורה ובקריאת שמע יזכור לו יום המיתה, הרי מבואר דהזכרת יום המיתה טפי דוחה היצה"ר, א"כ בתחלה יזכור לו יום המיתה דהא זה עדיף טפי. אמנם לפי מה שכתבנו הדבר בדקדוק נאמר, נהי דלענין הרחקה מעבירה בפועל הזכרת יום המיתה טפי מעליא לדחות היצה"ר, אמנם לבטל מחשבות רעות אי אפשר רק ע"י התורה הק' והזכרת ק"ש לקשר נפשו במקור העליון, ולהכי קאמר הש"ס תקנה דהתורה וק"ש לבטל מחשבת העבירה, ולהכי טוב יותר מהזכרת יום המיתה דאינו מבטל רק עשיית העבירה בפועל, רק הש"ס קאמר דאם לא נצחו והיינו שהתגבר עליו יצרו כ"כ שאינו מועלת לדחות בהתורה וק"ש עכ"פ יזכור לו יום המיתה ותועיל עכ"פ שלא יבוא לידי עבירה ממש בפועל. והדבר מבואר ברמב"ם בהדיא סוף הל' איסורי ביאה וז"ל גדולה יתירה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לד"ת וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. הרי מבואר דעסק הגיון בתורה היא המבטלת מחשבת הרהור עבירה, וזה שאמר דוד המלך ע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, והכוונה מתוק מאוד למאי דפרישית, כי לבטל מחשבת העבירה זה אי אפשר לבטל ע"י הזכרת יום המיתה, רק לבטל המחשבה זרה צריך עסק התורה או ק"ש לדבק נפשו בחיי החיים אשר כח זה מבטל מחשבות והרהורים רעים וכדפרישית, ולזה אמר חשבתי דרכי, דהיינו כשבא לידי מחשבה של עבירה חלילה ואשיבה רגלי אל עדותיך דהיינו אל התורה, וק"ש נקרא ג"כ עדות כמו שאמרו חז"ל כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין מעיד עדות, שקר בעצמו, כי בתורה ובק"ש יכול אני לבטל מחשבת העבירה

ואחשבה לדעת לפרש בזה מאמר חז"ל בסוטה פ' אלו נאמרים ל"ו ע"ב אמר רב חנן בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא, יוסף שקידש ש"ש בסתר הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו ע"ש של הקב"ה. יוסף מאי היא דכתיב ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו א"ר יוחנן מלמד ששניהן לדבר עבירה נתכוונו. ויבא הביתה לעשות מלאכתו רב ושמואל חד אמר לעשות מלאכתו ממש. וחד אמר לעשות צרכיו נכנס. ואין איש מאנשי הבית וגו' אפשר בית גדול של אותו הרשע לא היה בו איש, תנא דבי ר' ישמעאל אותו היום יום חגם היה והלכו כולם לבית ע"ז שלהם והיא אמרה להם חולה היא אמרה אין לי יום שיזקק לו יוסף כיום הזה, ותתפשהו בבגדו לאמר וגו' באותה שעה בא דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב רועה זונות יאבד הון, מיד ותשב באיתן קשתו. וכתבו התוס' בשם ר' משה הדרשן דדרשינן מדכתיב ואין איש מאנשי הבית שם בבית, מאנשי הבית לא היה שם מכלל דאיש אחר שלא מאנשי הבית חלק ומופלג מתורת אנשי הבית היה שם וזהו דמות דיוקנו של אביו. וקצת תימה מנלן דנראית לו בחלון, ושמא מדכתיב בבית דמשמע בבית לא, וכתב שם המהרש"א בח"א לפרש דהדיוק דבבית לא היה אבל בחלון היה ע"כ הדיוק לא קאי על אנשי הבית כמשמעות הכתוב דהני בחלון נמי לא הוי אלא דקאי על איש אחר שלא מאנשי הבית, וכתב המהרש"א לפרש דאולי רמזו בדמות דיוקנו של יעקב והוא צורת יעקב החקוקה בכסא הכבוד נראית לו בחלון ושער השמים, ולזה כתב מידי אביר יעקב, והביא המדרש דאיתא כיון שבא ליזקק לה בא הקב"ה בדמות אביו ונתקררה ע"ש. ואני מוסיף לבאר דבריו בטוב טעם ע"פ מה שהקדמנו כי התורה היא המועלת לבטל מחשבות והרהורי עבירה כמו שכתב הרמב"ם הקדוש דיפנה עצמו ומחשבתו לדברי