נחלי מים נז

דינא, ע"כ בודאי היה לו איזה עון מקודם שנתחייב עליו מיתה, א"כ צריך להבין ראיות ר"י, דמאי מייתי ראיה דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא מדנהרג האיש, דשאני אותו האיש שהיה לו עון שנתחייב עליו מיתה, אבל היכא דליכא עון מצוה זו גורמת אריכות ימים. ואחר זה מצאתי במהרש"א ח"א שהרגיש בזה, וכתב ליישב דנהי דהיה לו איזה עון שנתחייב עליו מיתה מ"מ כיון דמצות אלו גורמות אריכות ימים בעוה"ז לא הו"ל לענוש בעידנא דעסיק בה בהאי מצוה, אלא הו"ל לענוש אח"כ ולא בעידנא דעסיק ביה בהאי מצוה, ומזה מוכח דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ולפ"ז אפשר לפרש דעת הרא"ש דמעיקרא קאמר ודילמא מהרהר בעבירה הוי ולכך לא הגין עליו המצוה ומשני אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, ואח"ז מקשה ודילמא מהרהר בע"ז וכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם, והכוונה דאין העונש בשביל עון ע"ז עצמה מה שהרהר בה דבזה י"ל כדעת הרא"ש דאני ה' קודם שיחטא שאין הקב"ה מעניש על הרהורי עבירה אף על עון ע"ז, אלא הכוונה דאותו האיש שנהרג היה בשביל עון אחר שכבר עשה ונתחייב עליו מיתה, אלא משום דסברת הש"ס דאם איתא דשכר מצוה בהאי עלמא איכא הי"ל להגן עליו עכ"פ שלא ימות בעידנא דעסיק בהאי מצוה, וע"ז קאמר ודילמא מהרהר בע"ז הוה, וכיון דעונש ע"ז חמיר מאוד נהי דבשביל הרהור ע"ז עדיין אין מענישין עליו מ"מ נענש בשביל עון אחר שעשה, ואותה מצוה שעסק בה לא היה כח להגן עליו כיון דבשעת המצוה היה מהרהר בע"ז. כנ"ל דאפשר לדעת הרא"ש ז"ל. אך באמת דברי הרא"ש קשין יותר מאותו סוגיא דקדושין דבסמוך דקאמר מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', ואלא מה אני מקיים הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם מחשבה שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה שאין בה פרי אין הקב"ה מצרפה למעשה. ואלא הא דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם א"ר אחא בר יעקב ההוא בע"ז הוא דאמר מר חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה. א"כ מבואר להיפך מדברי הרא"ש דבשאר עבירות ג"כ הקב"ה מצרף מחשבה למעשה כשעושה מעשה אח"כ, אבל בע"ז הקב"ה מעניש על המחשבה לבדו, וצריכין לדחוק לדעת הרא"ש דה"פ מחשבה שעושה פרי דהיינו מהמחשבה עצמה נעשית פרי והיינו שקיים מחשבתו ועשה עבירה ובזה הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, אבל כשחשב בעבירה ולא עשאה ואח"ז בא מעשה לידו ועשאה, והנה אף שגוף העבירה עשאה ומעניש השי"ת על המעשה מ"מ על המחשבה שקודם לה אינו מעניש, כיון דאין העבירה נעשית ע"י מחשבה ההיא, משא"כ בעון ע"ז אף בכה"ג השי"ת מעניש על המחשבה אף במחשבה שאינה עושה פירות, דהיינו שחישב לעבוד ע"ז ונתבטלה מחשבתו ולא עשאה, ואח"ז בא ע"ז לידו ועשאה מעניש השי"ת על המחשבה שקדם לה אף במחשבה שאינה עושה פירות, אמנם דוקא כשעשה מעשה אח"כ אף בלא מחשבה הקדומה אבל במחשבה לבדה אף בעון ע"ז אינו מעניש עליו. וע"ז קאמר אני ה' קודם שיחטא. ובאמת הוא דחוק לפרש כן. ועוד קשה לי דאמרינן בקדושין (דף מ"ט) ע"מ שאני רשע אפילו צדיק גמור מקודשת שמא הרהר עכו"ם בדעתו, הרי משמע להדיא דבמחשבת עכו"ם לבדו נקרא רשע. ודוחק לפרש דנקרא רשע ומ"מ אין הקב"ה מעניש ע"ז, הוא דחוק ורחוק. אמנם לולא דברי הרא"ש הייתי מפרש להיפך, אני ה' קודם שיחטא דעל מחשבות שאר עבירות קאי ואף שהשי"ת אינו מעניש על המחשבה בשאר עבירות היינו מצד מדה"ר, וכן מוכרח דהא בעכו"ם השי"ת מצרף מחשבה רעה למעשה כדכתבו התוס' בסוף פ"ק דקדושין והיינו דכך הוא מדת הדין, אבל בישראל מתנהג השי"ת במדת הרחמים. ומדייק הכתוב ג"כ דמזה ילפינן דאין השי"ת מצרף מחשבה רעה למעשה שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' דהיינו מדה"ר. א"כ מיושב בפשיטות דאני ה' קודם שיחטא קאי על מחשבת העבירה שאין השי"ת מצרף למעשה מצד מדה"ר. ובזה יש לפרש מ"ש אל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי, והיינו ע"פ מה שאמרו חז"ל (ב"ב קס"ד) שלש עבירות אין אדם ניצול בכל יום וחד מנהון הרהורי עבירה, א"כ מבקשים אנו מהשי"ת שלא יבוא במשפט ויתנהג עמנו במדת הרחמים, שאם יבוא ח"ו במדת הדין אזי מעניש ג"כ על מחשבת העבירה ובזה לא יצדק לפניך כל חי דהא כל אדם אינו ניצול בכל יום מהרהורי עבירה. אמנם לענ"ד קושיות הרא"ש בלא"ה לק"מ, מה שהקשה דהיאך שייך אני ה' קודם שיחטא א"ש בפשיטות ע"פ גמרא ערוכה בקדושין