נחלי מים מו

צריך להבין על שיטת התוס' שביארנו לעיל קשה קושיית הלח"מ דמ"ש בזמן שבית המקדש היה קיים לא היו הרחוקים נוטלים בשבת הא איכא איסור דלא יעשה אגודות, אמנם באמת דברי הרמב"ם במ"ש בהלכה י"ז דהרחוקים אינם נוטלין בשבת צ"ע דלא משמע כן מרש"י סוכה מ"ד ד"ה בגבולין ע"ש ויש להאריך

בתוס' ד"ה רדיית הפת וכו', וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן וכו' ואפילו הכי לא היו אוסרים אי לאו גזירה דרבה. כבר בארתי דבריהם דהטעם שלא היו אוסרים מטעם זה כיון דהתורה התירה בהדיא שבות זה לתקוע ביו"ט של ר"ה אין כח ביד חכמים לאסור כמ"ש הט"ז ביו"ד דבדבר שהתורה התירה בהדיא אין כח ביד חכמים לאסור אפילו בשבת, וה"נ כיון דהתורה התירה שבות זה ביו"ט של ר"ה אין כח ביד חכמים לאסור אפילו בשבת דמה לי יו"ט ומה לי שבת, לכן הוצרכו לתלות בגזירה דרבה דשייך בשבת ולא ביו"ט, ובזה לא מצינו שהתורה התירה בהדיא ויש כח ביד חכמים לאסור

ונלע"ד עוד דמוכרח הגמרא לזה דמטעם תקיעה עצמה לא היה אסור. דהנה רש"י פירש דלהכי במקדש מותר דאין שבות במקדש, ותמהו המפרשים ז"ל דהא אין שבות במקדש היינו דוקא דשייך במקדש, אמנם מדברי הרמב"ן במלחמות ה' בסוכה למדתי תירוץ ע"ז, דכתב הטעם דמותר במקדש משום דכהנים זריזין הם, ונראה דהרגיש ליישב דהא אין שייך לומר דאין שבות במקדש, דהא זה לא שייך למקדש, ולכך מתרץ דהכהנים זריזים הם ר"ל דהגזירה דרבה לא שייך במקדש, ולפ"ז מוכרח הגמרא דמחמת התקיעה בעצמה לא היה אסור, דאי היה איסור מחמת התקיעה עצמה דהוי שבות קשה למה התירו במקדש דלא שייך לומר דאין שבות במקדש וקדשיו, וג"כ לא שייך לומר מחמת דכהנים זריזים הם, הא האיסור מחמת תקיעה בעצמה דהוי שבות, ולהכי מוכרח הגמרא לומר מחמת גזירה דרבה, והיינו דבאמת מחמת התקיעה בעצמה לא היה אסור, רק מחמת גזירה דרבה, ולפ"ז במקדש דלא שייך גזירה דרבה דהא כהנים זריזים הם, לכן התירו במקדש ודו"ק

ולפי האמת דתקיעת שופר בשבת אינו אלא מדרבנן גזירה שמא יעבירנו, צריך להבין, דהא בש"ס מביא שני מקראות כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם ומשני כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול, ולפי האמת דתקיעת שופר בשבת אין איסורו אלא מדרבנן, צריך להבין הך קרא שבתון זכרון תרועה והגמרא לא משני ע"ז, ונראה דיש לפרש קרא ע"פ מה שדרשו חז"ל בריש פ"ב דביצה לענין עירוב תבשילין דכתיב זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו מאחר שבא להשכיחו, פירש רש"י מאחר שמרבין בשמחת יו"ט קרוב להשתכח מזה כבוד שבת והזהיר הכתוב לזכרו ומאחר שמערב ע"ת נמצא שזוכר, וה"נ יש לפרש בענין זה דלא מצינו שחז"ל אסרו לתקוע לגמרי בשבת שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה אלמא דחששא גדולה הוא מחמת שיהיה טרוד במצות שופר יהיה שוכח למצות שבת ויוציא ד' אמות בר"ה, אלא שהתורה התירה זאת ולא חשה לזה, לכך כתוב זכרון תרועה כשיבוא לתקוע בשבת יהיה שבת על זכרונו כמו שדרשו חז"ל בפ' ב' דביצה כנ"ל

בפסוקי הושע שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו, להבין פסוקים אלו דפתח בלשון יחיד ומסיים בל"ר קחו, ושובו, גם מהו עד ה' אלהיך ודרשת חז"ל ידוע אמנם התורה ניתנה לכל. והנלע"ד לפרש פסוקים אלו, ונקדים דברי חז"ל (ברכות ל"ב:) התשכח אשה עולה, אמר הקב"ה כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר, אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל, אמר לה גם אלה תשכחנה, אמרה לפניו רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, אמר לה ואנכי לא אשכחך, והיינו דאמר ר"א אמר ר' אושעיא מאי דכתיב גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל, ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני. וכבר נתעוררו בזה המפרשים היאך תלוי זה בזה. והנלענ"ד לפרש ע"פ פשוטו, דהנה רש"י בחומש פירש ולמה אמר בלשון יחיד אלהיך ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל וזה שאמר למה ה' יחרה אפך בעמך לא להם צוית לא יהיה לך אלהים אחרים אלא לי לבדי. וכן איתא במדרש רבה סדר