נחלי מים מה

ומה לי שבת, ולכן הוצרך לומר שמא יעבירנו דשייך בשבת ולא ביו"ט, ובהכי מבוארים דבריהם כיון דעיקר האיסור משום שבות עצמה אלא דלא היה כח ביד חכמים לאסור הוצרכנו לתלות בגזרה דרבה שייך שפיר לחלק כמ"ש התוס' דבלולב טלטול בעלמא היא התירו בגבולין אבל תקיעת שופר מעשה חכמה הוא לא התירו בגבולין. כנ"ל כוונת התוס'

אמנם תירוץ השני של התוס' דמיאנו בתירוץ זה ותירצו משום דביו"ט של ר"ה לא היה ידוע בגבולין, נראה דמה"ט תירצו באופן אחר משום דרצו ליישב אף לשיטתם בחולין פ"ד ע"ב ד"ה תקיעת שופר בתירוץ הראשון דמשמע שם דליכא איסור בתקיעה עצמה רק מחמת גזירה דרבה, וכן הובא דעת כמה פוסקים באו"ח סי' תקצ"ו, לכן מיאנו בתירוץ כיון דתקיעה בעצמה אינו אסור אלא מחמת גזרה דרבה ממילא לא שייך תירוץ הראשון, והוצרכו לתירוץ שני. בזה נלע"ד לתרץ מה שתמה בעל פ"י על תירוץ השני דלמאי הוצרך הגמרא לומר משום דגזרה דרבה הלא בלא"ה כיון דלא ידעינן בקביעא דירחא יש לחוש שמא אינו ר"ה ויתקע בחנם ואיכא איסור בתקיעה, ולפמ"ש א"ש דהא בתירוץ השני סברי דבתקיעה עצמה ליכא איסור רק מחמת גזירה דרבה ממילא הוצרך הגמרא לחדש גזירה דרבה דבלא"ה מותר לתקוע דאף אם אינו ר"ה ליכא איסור שבות בתקיעה עצמה. כנ"ל ברור בכוונת התוס' בשני התירוצים

בא"ד ועוד י"ל דבדין הוא דלולב יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבראש השנה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירושלים אבל יום ראשון דלולב היה ידוע בגבולין עכ"ל. צריך להבין דלפ"ז מותר עכ"פ בירושלים ואמאי כתבו לעיל דוקא במקדש ולא בירושלים, ומצאתי להגאון כפות תמרים שהרגיש בזה ומיישב ע"פ דברי הרמב"ן והר"ן שהבאתי לעיל ע"ש. ולדידי נראה ליישב עוד בדבר הפשוט, דהנה אמרינן בסוכה מ"ד דבזמן שאין בית המקדש קיים אין לולב דוחה שבת, ומפרש שם הטעם משום דאנן לא ידעינן בקביעא דירחא, ואינהו אף דידעי בקביעא דירחא מ"מ כיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחי, ופירש רש"י שם הטעם שלא יעשו אגודות אגודות ותעשה התורה כשתי תורות ולפ"ז צריך להבין תירוץ התוס' כיון דבגבולין אסור ראוי ג"כ לאסור במקדש שלא תעשה התורה כשתי תורות, אמנם החילוק מבואר דבמקדש לא שייך כלל שתעשה התורה כשתי תורות דהא במקדש ליכא איסור שבות כלל וכל השבותים לא גזרו במקדש, והיינו דזה היתה באמת מעלת המקדש, ולפ"ז א"ש דברי, התוס' דבירושלים אסור אף דידעי בקביעא דירחא משום כיון דבגבולין אסור דלא ידעי אסור ג"כ בירושלים שלא יעשו אגודות אגודות ותעשה התורה כשתי תורות. וזה ברור לענ"ד

אמנם צריך להבין על הרמב"ן והר"ן שהבאנו לעיל באריכות דבריהם דלמה הוצרכו לדחוקי לשיטתם בטעמא דמילתא דלמה אסור לתקוע בירושלים, הלא י"ל כמ"ש כיון דבגבולין אסור אסור ג"כ בירושלים שלא יעשו אגודות אגודות. וביותר קשה על הרמב"ם דאיהו מפרש מקדש ירושלים כולה, והיינו כי כן מוכרח ממתניתין במה דקתני ועוד זאת היתה ירושלים יתירה וכו'. והטעם נראה דהרמב"ם סובר כתירוץ הרי"ף דבגבולין לא דחי משום דלא ידעי בקביעא דירחי, אבל בירושלים דידעי בקביעא דירחא מותר לתקוע ולא ס"ל סברת הרמב"ן והר"ן ה"ל, מ"מ קשה כיון דבגבולין אסור יהיה ג"כ אסור בירושלים שלא יעשו אגודות אגודות

אמנם לק"מ דהרמב"ם אזיל לשיטתו דכתב בפ' ז' מהל' לולב הלכה י"ז ומשחרב בהמ"ק אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום ראשון ואפילו בני א"י שקדשו את החודש, מפני בני הגבולין הרחוקים שאין יודעין בקביעות החודש כדי שיהיו הכל שוים בדבר הזה ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד ואין שם מקדש להתלות בו, וע"ש בלח"מ, הרי בהדיא ביאר הרמב"ם הטעם הואיל ואין שם מקדש להתלות בו, משמע הא אם יש מקדש להתלות בו מותר להחלק אלו מאלו ולכן מותר בירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים משום דאיכא שם מקדש להתלות בו, ועיין בלח"מ שם שכתב שהרמב"ם הרגיש ליישב ממ"ש בהלכה י"ו דבזמן שבהמ"ק היה קיים היו הרחוקים אינם נוטלין בשבת, ואמת דבריו. ולדידי י"ל עוד דהרמב"ם הרגיש ליישב הקושיא שהקשינו עליו, דמ"ש בשופר דבירושלים היה מותר לתקוע בשבת ולא בגבולין, ולפי זה י"ל דהרמב"ן והר"ן סברי כמ"ש הרמב"ם ולק"מ. אמנם