נחלי מים מד

דרוש ו' לשבת שובה ב"ה סוגיא דר"ה כ"ט ע"ב יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת

רש"י ד"ה אבל לא במדינה ולא בירושלים ולא בגבולין. תמוהים מאוד דברי רש"י כמו שתמהו הראשונים ואחרונים מרש"י ד"ה עוד זאת היתה ירושלים בעודה בבנינה יתירה על יבנה, והא לדברי רש"י לא היה היתר כלל בירושלים אפילו בזמן שבית המקדש היה קיים. ולבוא ליישב דברי רש"י נבוא להעתיק מה שדברו הראשונים בזה. דהנה הרי"ף והתוס' הקשו דאמאי בשופר לא במדינה, מ"ש מלולב דאמרינן בסוכה מ"ג כיון דאיתא בגבולין מה"ת איתא ג"כ בגבולין וניטל בשבת, והרי"ף תירץ כפי מה שביארו דבריו הר"ן והרמב"ן, והוא דביו"ט של ר"ה לא היה ידוע בגבולין ולכך לא דחי שבת, ונהי דבירושלים היה ידוע כשבאו עדים בזמן השחרית מ"מ גזרו דשמא לא יבואו עד למחר ויאמרו אשתקד תקענו ועכשיו נמי נתקע, ובאמת היום אסור לתקוע דשמא לא יבואו עדים וחילול שבת. והנה י"ל דבאמת זה החשש רחוק דיטעו לתקוע אף שלא באו עדים עדיין, דבודאי לא יטעו בזה כיון דעדיין לא באו עדים ואשתקד שתקעו היינו משום דבאו עדים, ואף שנהגו שלא לעשות מלאכה היינו משום ספק דשמא יבואו עדים, אבל בודאי לתקוע לא יטעו כיון דעדיין לא באו עדים. אמנם נ"ל די"ל כיון דבאמת איתא שם במשנה דר"ה דתקנו שלא יקבלו עדים מן המנחה ולמעלה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש דבזה בודאי יש כאן מקום לטעות, כיון דעדים באו מן המנחה רק שאין מקדשין את החודש אלא למחר בודאי אסור לתקוע היום כיון דיו"ט אינו אלא למחר, ומ"מ העולם יטעו כיון דעדים באו, ויאמרו אשתקד שבאו עדים בשחרית תקענו ועכשיו שבאו עדים לאחר המנחה למה לא נתקע, ולא ידעו ההבדל דאשתקד היה עיקר יום טוב ביום ראשון ועכשיו עיקר היו"ט ביום שני. ונ"ל דלזה כיון הרשב"א ז"ל בחידושיו למס' סוכה שהביא ג"כ דברי הרי"ף ותירוצו והביא ג"כ הך משנה דבאו עדים מן המנחה ולמעלה דנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, ובודאי כיוון למה שכתבתי. ולפ"ז י"ל דברי רש"י דבודאי לאחר התקנה שתקנו דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש דבודאי שייך שפיר הך גזירה דהעולם יטעו אבל קודם התקנה היה דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה דאותו היום קודש, ולפ"ז לא שייך הך גזירה, דממנ"פ אם באו עדים היה אותו היום קודש ומותר שפיר לתקוע, ואם לא באו עדים בודאי לא יטעו לתקוע דידעו ההבדל דאשתקד באו עדים אבל עתה עדיין לא באו עדים, והשתא י"ל דהא דקתני במתניתין במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה דהיינו דוקא במקדש ולא בירושלים, היינו לבתר תקנה דתיקנו דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה דנהגו אותו היום קידש ולמחר קודש דשפיר שייך הך גזירה, והא דקתני במתניתין ועוד זאת היתה בירושלים היינו דחשיב מעלת ירושלים שהיתה קודם שתקנו שאם באו עדים מן המנחה דלא יקבלו עדות החודש אלא למחר דלא שייך הך גזירה כמו שביררנו לעיל, ומ"מ זה דוקא בירושלים ולא בשאר מקומות, משום דביו"ט של ר"ה לא ידעינן בקביעא דירחא כמ"ש הראשונים הנ"ל אבל עיר הסמוכה לירושלים היתה כירושלים עצמה ודוחה שבת ומותר לתקוע, וזו מעלה יתירה על יבנה, ודברי רש"י מדוקדקים היטב, ועיין בסמוך מה שאכתוב בשיטת הרמב"ן והבן בס"ד

בתוס' ד"ה אבל לא במדינה וכו' וי"ל שאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא אבל תקיעת שופר מעשה חכמה הוא עכ"ל. צריך להבין דבריהם דהא עיקר הטעם משום גזירה דרבה ובזה אין שייך לחלק בין תקיעת שופר ללולב. ונראה כוונת התוס' דנחתי בשיטתם לקמן דבתקיעת שופר איתא ג"כ איסור שבות בלא גזירה דרבה וכתבו שם דאם לאו גזירה דרבה לא היו אוסרים, ונראה טעמם בזה והיינו כיון דחזינן דהתורה התירה בהדיא לתקוע שופר ביו"ט ממילא אין כח ביד חכמים לאסור אפי' בשבת כיון דהתורה התירה בהדיא אין כח ביד חכמים לאסור כמ"ש הט"ז ביו"ד דבדבר שהתורה התירה בהדיא אין כח ביד חכמים לאסור, וכיון דהתורה התירה ביו"ט מה לי יו"ט מה לי שבת, ולכן הוצרך הגמרא לומר שמא יעבירנו בר"ה וממילא יש טעם מה ששייך איסור בשבת ולא ביו"ט ובזה לא מצינו שהתורה התירה בהדיא. וכן בלולב ג"כ אע"ג דאיכא איסור טלטול לא היה כח ביד חכמים לאסור כיון דהתורה התירה ביו"ט מה לי יום טוב