נחלי מים מא

יהודה ב"ר אילעאי אלו שני עולמות שברא הקב"ה אחד בה"א ואחד ביו"ד, ואיני יודע אם העולם הזה בה"א והעולם הבא ביו"ד, או אם העולם הזה ביו"ד והעוה"ב בה"א, כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, א"ת בהבראם אנא בה"א בראם, ומפני מה נברא בה"א מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יוצא, מ"ט תליא כרעא דה"א דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעיילוהו בהך, לא מסתייעא מילתא כדר"ל דאמר ר"ש בן לקיש מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו, מ"ט אית ליה תגא, דאמר לו הקב"ה אי חוזר בו אני קושר לו כתר. ויש לדקדק בהך אגדתין, דבאגדתא דשבת לא מסיים לא מסתייעא מילתא ובהך אגדתא דמנחות מסיים לא מסתייעא מילתא. ותו יש לדקדק דבאגדתא דשבת קאמר אני קושר לו כתר כמותי ובאגדתא דמנחות מסיים אני קושר לו כתר ולא מסיים תיבת כמותי. לכן נלע"ד לפרש דאגדתא דשבת ואגדתא דמנחות מיירי מתרי עניני ויהיה מדוייק דברי הש"ס היטב. ונקדים אגדתין דסוף פרק אין עומדין, אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך, ופליגא דרבי אבהו דאמר ר' אבהו במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק ברישא והדר לקרוב, ואידך מאי רחוק רחוק מעבירה מעיקרא, קרוב קרוב לעבירה מעיקרא ונתרחק ממנה השתא. כבר הביא המהרש"א בחידושי אגדות דבעלי המחקר תמהו בזה, שזה רחוק מהשכל שיהיה לבעלי תשובה יתרון על הצדיקים שלא טעמו טעם חטא, וכתבו בזה טעמים ונמוקים, וכתב מהרש"א דלפי דקדוק הלשון שאמר ר"י מאי קרוב שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו, דלא איירי בחטא ועבר עבירה בפועל, דא"כ לא הוה קרי ליה קרוב לדבר עבירה, אלא דר"ל שהיה קרוב לפי מחשבתו לעבור עבירה וגבר על יצרו ולא עבר והיינו בעלי חשובה ממחשבתו שחשב לעבור עבירה, דבודאי בזה שגבר על יצרו ולא עשה העבירה סובר ר' אבהו דיש לו מעלה יתירה על הצדיקים הגמורים שלא היה בהם הסתת היצה"ר עליהם כלל ולא קרבו לעבירה, ור"י סובר דאעפ"כ צדיקים גמורים יש להם מעלה יתירה שלא חטאו כלל גם במחשבה, משא"כ זה שקרוב היה לעבירה עבר מיהת במחשבה, עכ"ד דברי המהרש"א. הגם שדבריו נכונים ומילי דסברא נינהו ומדוקדק בלשון הש"ס, אעפ"כ קשיא לי טובא על דרך זה, חדא דחטא במחשבה לא חשיב חטא כלל דקיי"ל אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, ועוד קשה לי דהא אמרינן בב"ב בפ' גט פשוט דף קס"ד שלשה דברים אין אדם ניצול בכל יום וחשיב חד מינייהו הרהור עבירה, א"כ משמע דכל אדם אינו ניצול אף צדיקים גמורים. וזה יש ליישב דהמהרש"א לשיטתו אזיל בחידושי אגדות דמדקדק שם אי אמרינן דאין אדם ניצול בכל יום לא שייך מחשבה בין העבירות, כיון דא"א בהכי, ועוד למאי קאמר הש"ס אין אדם ניצול בכל יום, והאריך שם לפרש דה"פ אדם אינו ניצול בכל יום, שהוא מוטבע בשם אדם, אף דישראל קרויים אדם מ"מ מכונה בשם אפר דם מרה, ומוטבע בחומר היוצר, ע"ז אמרינן אין אדם ניצול בכל יום, משא"כ מי שרוצה לידמות למלאך, וכמאמר הש"ס אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, בודאי ניצול בכל יום אף מהני ג' עבירות, רק אדם מי שהוא במדרגת אדם, וא"ש דבריו דהכא מיירי בצדיקים גמורים הדומים למלאך ה' צבאות המה ינצלו אף מהרהור עבירה. אמנם נלפע"ד יותר לפרש דברי הש"ס ע"פ דרך המהרש"א הנ"ל, רק באופן אחר קצת, דהנה הרמב"ן בפירוש התורה ע"פ קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם כתב דרש"י פירש קדושים תהיו הוו פרושים מן העריות, כתב הרמב"ן ולפי דעתי אין הפרישות הזה כדברי הרב לפרוש מן העריות, אבל הפרישות ההיא מוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראין פרושים, והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלות האסורים והתורה התירה ביאת איש באשתו ואכילת הבשר והיין א"כ יש לבעלי התאוה מקום לשטוף בזמה באשתו או בהרבות נשיו ולהיות כסובאי יין וכזוללי בשר למו וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות וימעט במשגל ולא ישמש אלא כפי הצורך בקיום המצוה ויקדש עצמו מן היין במועט כמו שקרא הכתוב נזיר קדוש, וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי אכילה גסה ומן הדבור הנמאס ויקדש עצמו בנקיות מה דאפשר