נחלי מים לו

שמא בפ"ע כמ"ש ודו"ק. ובזה נבוא לבאר הסוגיא דכריתות (דף י"א) קאמר הש"ס ר"מ אומר וכו' וניתני אם הוציאו חייב מ"ט קתני אם היתה שבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ, ממאי דילמא יש עירוב והוצאה ליוה"כ וה"ק אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ויוה"כ, ודחקו התוס' ביבמות לפרש כי לא להרבות באיסורים נקט שבת ויוה"כ לפמ"ש דלריה"ג קמ"ל ר"מ שבת ויוה"כ תרי איסורי נינהו לאפוקי מדרע"ק דאמר חד איסורא הוא. ובזה נ"ל עוד דמשמע דמחולקים הסוגיא דכריתות עם הסוגיא דיומא, דקאמר הש"ס אלא כי אתמר דרפרם על הדא איתמר דתניא ושלח ביד איש עתי, איש להכשיר את הזר, עתי אפילו בטומאה ואפילו בשבת, קתני עתי אפילו בשבת אמר רפרם ז"א עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ ממאי וכו', כתבו התוס' ביומא דף ס"ו איתא ג"כ הך סוגיא ולא דחו דברי רפרם מחמת הך סברא דילמא שאני יום הכפורים דהכשרו בכך, וכתבו התוס' דכך הוא דרכה של תורה עניה במקום זו ועשירה, במקום אחר, ולפמ"ש י"ל דבהא מחולקים הסוגיא דיומא עם הסוגיא דכריתות, דנראה ברור דהך סברא שאני יוה"כ דהכשרו בכך לא שייך אלא אם נימא דשבת ויוה"כ תרי איסורי נינהו כסברת ריה"ג שייך שפיר הך דיחוי נהי דמצינו בתורה דהותרה הוצאה ליום הכפורים, אבל כשחל בשבת ניתוסף איסור חדש אפשר לא התירה התורה ולכן הוצרך התורה לכתוב עתי אפילו בשבת, משא"כ אם נאמר כסברת רע"ק דשבת ויוה"כ חד איסורא הוא ולא ניתוסף איסור חדש משום שבת, א"כ כיון שהתירה התורה הוצאה ביוה"כ מהיכא תיתי לן לאסור אם יחול בשבת כיון דלא ניתוסף איסור חדש משום שבת, ולפ"ז א"ש דהסוגיא דכריתות נמשך בתר סוגיא דלעיל מיניה דמסיק אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ויוה"כ דתרי איסורי נינהו, וע"ז נמשך הדחיה דקאמר דילמא שאני יוה"כ דהכשרו בכך וכדכתבנו דשבת ויוה"כ תרי איסורי נינהו, משא"כ הסוגיא דיומא בעי לאוקמי הך ברייתא דעתי אפילו בשבת אליבא דכ"ע וכדמשמע לעיל מיניה דקאמר לימא דלא כר"נ ודחי שם אלמא דהש"ס מהדר לאוקמי הך ברייתא אליבא דכ"ע, ולפ"ז לרע"ק דס"ל שבת ויוה"כ חד איסורא הוא קאמר הש"ס שפיר ש"מ דס"ל עירוב והוצאה ליוה"כ דלא שייך הך דיחויא דילמא שאני יוה"כ דהכשרו בכך, דהא לרע"ק לא שייך זה ודו"ק

במדרש פ' אחרי על פסוק לדוד ה' אורי וישעי, רבנן פתרי קרא בר"ה ויוה"כ, אורי בר"ה וישעי ביוה"כ וכו'. במ"א הערתי במדרש זה אך תוה"ק כפטיש יפוצץ סלע. נקדים מאמר חז"ל ספ"ק דתענית אמר ר"נ בר יצחק אף אנו נאמר לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, צדיקים לאורה וישרים לשמחה, שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. דעת רש"י ז"ל בפירושו דישרי לב עדיפי מצדיקים, והרשב"א ז"ל בעין יעקב פירש בהיפך דעת רש"י וז"ל זה סוד והאור גדול מן השמחה, ולפי פשוטו מ"ש לא הכל לשמחה, לא שמחה לבדו קאמר רצוני שהישרים שהם למטה ממדרגת הצדיקים זוכים לשמחה, אבל הצדיק שהוא השלם זוכה לאור שהוא עיקר התענוג וכ"ש לשמחה שהוא סיבת תענוג האור, והכוונה כי הצדיק זוכה לעיקר התענוג יותר מן הישרים וכו'. והמהרש"א בח"א מסכים לדעת הרשב"א דהישרים המה למטה מסוג הצדיקים, וז"ל מהרש"א וכן נראה הנוסח נשמת שסדרן ישרים צדיקים חסידים קדושים, ועל מה שכתב הרשב"א ולא הכל לשמחה, דהצדיק זוכה לאור שהוא יותר מדרגה משמחה, כ"ש שזוכה לשמחה, ומ"ש לא הכל לשמחה, ר"ל לשמחה לבדה, ע"ז כתב המהרש"א דהוא דוחק לפרש כן דלישנא דלא הכל לא משמע כן ע"ש. ולדעתי דברי הרשב"א נכונים, דהצדיק זוכה לשתי המדרגות לאורה וכ"ש לשמחה, והישרים שהם למטה ממדרגת הצדיקים, זוכים לשמחה לבדה, וזהו שמסיים הכתוב שמחו צדיקים בה', הרי בהדיא כדעת הרשב"א שהצדיקים נוחלים שתי המעלות אורה ושמחה, והישרים זוכים למעלת השמחה לבדה. ולהסביר יותר דברי הרשב"א בהפרש שבין צדיקים וישרים במעלתם, יובן ע"פ מה שאמרו חז"ל סוף פרק שני דברכות ע"פ שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה רב ושמואל ואמרי לה ר"י ור"א חד אמר כל העולם ניזונים בצדקה והם ניזונין בזרוע, ופירש רש"י דכל העולם ניזון בצדקה של הקב"ה, ולא בזכות שבידם, והם ניזונים בזרוע בזכות שבידם ובצדיקים משתעי קרא, וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקב"ה, וזהו ג"כ כוונת הכתוב אור זרוע לצדיק, והיינו דהצדיקים הזוכים למדרגת אורה הוא בזכות