נחלי מים קפו

והרמב"ן ז"ל בפירוש החומש בפרשת יתרו הביא מכילתא בזה הלשון לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי ה' אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזירותי היאך אתם מקיימים, כך אמר המקום לישראל אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך, אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו הן כשקבלתם מלכותי קבלו גזירותי, והנה בב"ק (דף ט' ע"ב) איתא במערבא אמרי משמיה דרבי זירא עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה ופירש רש"י עד שליש משלו דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרן, מכאן ואילך מה שיוסיף בהידור מצוה יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו עכ"ל, והיינו עד שליש הוא נכלל בכלל המצוה זה אלי ואנוהו והוי כאילו כתבה התורה בהדיא, וע"ז אמרינן היום לעשותם ולמחר ליטול שכרם, רק מה שיוסיף יותר משליש הוא מצד עצמו שאינו חיוב עליו וזה פורע לו הקב"ה בחייו. ובזה מובן היטב הפסוקים הנ"ל, דקרא קמא קאי על עיקר התורה והמצות שכתבה התורה בהדיא והיינו דמסיים אני ה' אלהיכם והיינו דאלהותי תליא בזה וכפי המכילתא כיון שקבלו עליו אלהותי שוב צריכים לקבל גזירותי, והפסוק השני קאי על דקדוקי מצות שאדם יחמיר על עצמו והיינו דקאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם דהיינו דקדוקי מצות שאדם מחמיר על עצמו, ובזה הקב"ה פורע לו בחייו, והיינו דדייק אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולכך מסיים אני ה' ולא מסיים אני ה' אלהיכם, כיון דקרא מיירי באותם דקדוקי מצות שאדם מחמיר על עצמו לא שייך לומר אלהיכם כיון דאלהותו לא תליא בזה משא"כ בקרא קמא דמיירי מעיקר תורה ומצוה דאלהותו תליא בזה לכן מסיים אני ה' אלהיכם. כנ"ל נכון

בפ' אחרי במדרש פ' כ"ב וז"ל ר' פנחס בשם ר' לוי אמר משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדוד, כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עכו"ם במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים ואין שעירים אלו אלא שדים שנאמר ושעירים ירקדו שם, והיו מקריבים קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות אליהם, אמר הקב"ה יהיו מקריבים לפני בכל עת קרבניהם באוהל מועד ויהיו נפרשים מעכו"ם והם נצולים, הדא הוא דכתיב איש איש מבית ישראל וגו' עכ"ל המדרש. ומזה נראה מבואר כטעם הרמב"ם במורה נבוכים בטעם הקרבנות הובא ברמב"ן עה"ת פ' ויקרא והרמב"ן צוח ע"ז ככרוכיא ע"ש, וכבר כתבתי בענין זה

בסדר שלח ויקרא משה להושע בן נון יהושע ופי' רש"י נתפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים, והוא גמרא בסוטה (דף ל"ד:). נ"ל לפרש הענין דשם בגמרא דסוטה (דף ל"ה) דרשו חז"ל אמר רבי חנינא בר פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה כי חזק הוא ממנו אל תקרא ממנו אלא ממנו כביכול אפילו בעה"ב אינו יכול להוציא את כליו. וגם זה תמוה, אף כי רשעים היו ולא טפשים אשר ראו את כל הנסים והנפלאות אשר עשה עמנו במצרים ובמדבר אשר ראו כי התנהגותם למעלה מהטבע, והיאך יאמרו דבר זה. ויראה לי לפרש דהנה בפ' משפטים כתוב הנה אנכי שולח מלאך לפניך, ועיין לשון רש"י, וברמב"ן עה"ת האריך להקשות שהרי גזירה זו לא נתקיימה שהקב"ה אמר לו ושלחתי מלאך לפניך כי לא אעלה בקרבך ומשה ביקש עליו רחמים ונתרצה לו הקב"ה ואמר לו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, וכך אמרו דאפילו בפרוונקא לא קבליניה דכתיב אם אין פניך הולכים וכו', ותירץ הרמב"ן כי הגזירה ההיא לא נתקיימה בימי משה בחייו הוא זה שאמר ונפלינו אני ועמך ואמר כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם ועוד אמר וראה כל העם אשר אתה בקרבו, אבל אחר מיתתו של מרע"ה שלח להם מלאך, וזה שכתוב ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו, והיתה המראה להודיע אותו כי מעתה יהיה מלאך שלוח לפניהם בבואם במלחמה, וזה שאמר עתה באתי, וכך אמר בחנחומא אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך עמו, וכיון שמת משה חזר אותו שר למקומו, בזה יבואר הענין כי המה כבר ידעו מנבואת אלדד ומידד כי נבאו כי משה מת ויהושע מכניס, ואמרו כיון דבביאת הארץ לא יהיה משה המנהיג רק יהושע ויחזור אותו שר למקומו, וחשבו שאין בכח אותו