נחלי מים קנז

ג"כ צריכין להודות להשי"ת, ונהי דלא היו עבדים מ"מ היו משועבדים לפרעה, והיינו דכל זמן שלא יצאו ממצרים היו משוקעים בטומאת מצרים, וע"ז קאמר אפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים והיינו אף אותן אנשים שלא הרגישו כ"כ בצער הגוף עיקר הרגישו בצער הנשמה אשר היו משוקעים בטומאת מצרים החיוב עליהם לספר, כי עיקר יצ"מ גרם קבלת התורה כי המה היו משוקעים בטומאת מצרים, והקב"ה הוציאם מכור הברזל להכניסם תחת כנפי השכינה ולקבל עליהם עול תורתו ומצותיו א"כ החיוב עליהם לספר ביציאת מצרים, ואדרבה עליהם החיוב יותר גדול כי החכמים ונבונים המה מרגישים יותר בטעמי התורה מהמוני עם, א"כ ממילא גם שבט לוי שלא נשתעבדו החיוב עליהם לספר, כיון דעיקר טעם יצ"מ מחמת שגרם קבלת התורה, א"כ המקום היה גורם, א"כ נהי דלא היו עבדים מ"מ היו משועבדים תחת ממשלת פרעה, וע"ז סיים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, דאדרבה כיון דמרבה לספר ביצ"מ מסתמא הוא בעל תורה ושמח על יצ"מ ביותר כי גרם כל זה לקבלת התורה וכמו רב יוסף ששמח בעצרתא, א"כ נהנה יותר ביצ"מ משאר אנשים, וגם מדייק לספר ביציאת מצרים כי עיקר אצלו המקום שהיה מקום טומאה ערות הארץ, וזה עיקר אצלו יותר משיעבוד הגוף, כי הרגיש בגלות הנשמה יותר מגלות הגוף, וע"ז מביא מעשה בר"א ור"י וכו' היינו שהיו חכמים גדולים ואצלם היה עיקר הספור יצ"מ, כי שיעבוד הגוף לא היה נחשב להם כ"כ כי עיקר הרגישו צער גלות הנשמה, וע"ז מביא ראיה ג"כ אמר ר"א כו' וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח, והיינו אף לימות המשיח מחוייבים אנו להזכיר, וע"כ אין הטעם משום צער הגוף, כי ל"ל לספר בצער קטן כיון דהגלות יותר הרגשה וכמ"ש משכח מעשה כולם ומספר מעשה נחש, וע"כ עיקר טעם יצ"מ שגרם קבלת התורה והיה חירות הנשמה כי היו משוקעים במ"ט שערי טומאת מצרים והוציאנו הקב"ה משם בידו החזקה ולתת לנו תורתו הקדושה, ע"כ החיוב לספר אף לימות המשיח, כי התורה היא נצחית ולא יהיה ח"ו תורה אחרת מאת הבורא ית"ש, ומכ"ז ראיה למה שאמר לעיל דאפילו כולנו חכמים וכו' לספר ביציאת מצרים כי אף שלא הרגיש כ"כ בצער הגוף עיקר הגאולה היה חירות הנשמה ולקבל עליו עול תורתו ומצותיו ית"ש. ודוק היטב כי כ"ז נכון, וע"ז שייך הסמיכות ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ומובן היטב סמיכות הדברים ע"פ דברינו בעזהי"ת

במשנה דברכות (דף י"ב.) מזכירין יצ"מ בלילות אמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יצ"מ בלילות וכו', וביאר הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות מה שאמר הרי אני כבן שבעים שנה, כי לא היה בן שבעים שנה והיה צעיר לימים והיה מרבה ללמוד ביום ובלילה עד אשר תשש כחו ונזרקה בו שיבה, ואמר בענין תמיהא הרי אני אע"פ שהשתדלתי והתחברתי עם אנשי החכמה לא זכיתי לדעת הרמז. ונ"ל לפרש בדרך דרוש, דהנה השל"ה הק' כתב דחכמים לא פליגי על ב"ז וס"ל ג"כ דחיוב להזכיר יצ"מ בלילות רק מה שדרשו ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח ס"ל דא"צ לרבות לילות כיון דכתיב ימי חייך ממילא גם הלילות בכלל חיים, ובן זומא סבירא ליה דלילות לא מיחשבי בכלל כדאמרינן (שבת פ"ט:) גבי חשבון יצחק אבינו דקאמר דל פלגא דלילות, הרי דלא חשבם בכלל חיים, וזה ראיתי מקרוב בשו"ת איתן האזרחי שכיון לזה והוסיף עוד דברים בזה דאיכא פלוגתא בעירובין בפרק הדר חד מ"ד ס"ל לא איברי ליליא אלא לשינתא וחד מ"ד ס"ל דלא איברי ליליא אלא לגירסא, ובזה מחולקים ב"ז וחכמים, דב"ז ס"ל דלא איברי אלא לשינתא ולא הוי בכלל חיים ולהכי צריך לרבוי הלילות, וחכמים ס"ל דלא איברי ליליא אלא לגירסא והוי בכלל חיים ולהכי לא צריך לרבוי הלילות, דהוי בכלל חיים, ולזה אפשר לומר דנתכוין ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה, והיינו ע"י שלמד תורה הרבה ביום ובלילה תשש כחו וכפי' הרמב"ם, א"כ ס"ל דלא איברי ליליא אלא לגירסא א"כ הוי לילות בכלל חיים, א"כ היה בודאי החיוב להזכיר יצ"מ בלילות כיון דהוי בכלל חיים ואעפ"כ לא זכיתי לזה מאחר שקצת ס"ל דלא איברי ליליא אלא לשינתא א"כ י"ל דלא הוי בכלל חיים עד שדרשה ב"ז, נהי דלילות אינו בכלל חיים מ"מ החיוב להזכיר מדדרש ב"ז מרבוי דכל. כנ"ל נכון: