נחלי מים קנו

צריך ריבוי על לילות כיון דבלילות לא היינו עבדים כמו, שהבאתי לעיל שפרעה הניחם לישן בלילות משא"כ לחכמים דס"ל דמזכירים יצ"מ לימות המשיח ע"כ טעם הזכירה משום דגרם קבלת התורה. א"כ אין לחלק בזה בין ביום ולילה וא"צ ריבוי על לילות דמהיכא תיתי נמעט לילות, וזה נכון מאוד בס"ד

ובזה נבוא לבאר כל סדר ההגדה והמשך בזה. דהנה עוד יש לחקור בזה חקירה נעימה, כי אם נימא דעיקר הזכרת יצ"מ שצוה אותנו הבורא ית"ש משום עבדות ועכשיו הוציאנו משם, יש לומר דעמי הארץ עליהם החיוב יותר להזכיר יצ"מ מת"ח, ונקדים מה שפירשנו התרגום ביתרו ע"פ ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, ותרגם התרגום ואמר יתרו בריך ה' די שיזיב יתכון מידא דמצראי ומידא דפרעה די שיזיב ית עמא מתחות מרות מצראי, ויש לדקדק בדברי התרגום, למה תרגם על יד מצרים השני מרות שהוא לשון רידוי ועבדות וכפרש"י ולא פירש כן על מיד מצרים הראשון. ופירשנו בשני דרכים, דבאמת בפסוק גופא יש כפל לשון שאמר ברוך ה' אשר הציל וגו' אשר הציל את העם, דנראה שהוא כפל, ע"כ יש לפרש דמתחלה היה יתרו מדבר עם מרע"ה ואהרן ונדב ואביהוא שהמה היו משבט לוי ולא נשתעבדו, ועיקר הרוחה שלהם היתה שיצאו ממקום מצרים שהוא מקום טומאה ונקראת ערות הארץ וכנודע, והרוחה שלהם היתה שיצאו מתחת מקום טומאה ומיד מצרים הראשון פירושו מקום וכמו כל מקום שנאמר יד אצל ארץ פירוש רשות כמו ויקח את כל ארצו מידו שפירושו הוא מרשותו, כי מתחלה היה מדבר עם מרע"ה ואהרן וגו', ואח"כ מה שאמר אשר הציל את העם היה מדבר עם שאר העם שגם המה היו עובדים בעבודת פרך ולהם היתה הרוחה מלבד יציאת מקום טומאה אף גם זאת שהיו משוקעים בעבודת פרך, והוציא אותם הקב"ה, וע"כ אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, פירוש מרווח מצראי, כי המה היו משוקעים בעבודת פרך והציל אותם הקב"ה, וזה נכון בס"ד, ושמעתי שנדפס ד"ז בשם הגאון מו"ה זלמן מווילנא ז"ל ושמחתי שכוונתי לדעתו ז"ל. עוד יש לפרש דברי התרגום בדרך זו בדרך אחרת קצת, דהנה ידוע מכתבי קודש רבינו האר"י ז"ל, כי מלבד הגופות אשר היו משועבדים לפרעה עוד היה גלות הנשמות, כי היו משוקעים בטומאת מצרים, אשר הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הוציא אותנו משם מתחת כור הברזל, הוציאנו ממ"ט שערי הטומאה, והכניסנו למ"ט שערי הקדושה, וי"ל בזה סברא נכונה, כי אצל האנשים הקטנים אשר היו מחוסרים דעת התורה עיקר הגלות שלהם הרגישו בעבודת הגוף כי נשתעבדו בעבודות המשברות כל הגוף, וגלות הנשמות לא הרגישו כ"כ מקטנות שכלם, ואצל האנשים הגדולים עיקר הרגישו צער הנשמות אשר לא היו יכולים לעשות עבודות להקב"ה בשלימות כראוי מפאת שהיו משוקעים בטומאת מצרים. מעתה מובן ג"כ דברי התרגום על נכון, דה"פ דקרא, מתחלה נתן יתרו שבח נגד האנשים הגדולים כי דבר עם משה ואהרן וכל זקני ישראל אשר המה היו מגדולי ישראל, א"כ אצלם עיקר הגלות היה גלות הנשמה, והיינו דהמקום היה גורם שהוא ערות הארץ וכנודע, והיינו דקאמר ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים שפירושו מקום, ונגד שאר העם אשר העיקר שהרגישו גלות הגוף שנשתעבדו בעבודת פרך היינו דקאמר אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, וכנודע דעם הוא מדרגה קטנה, והיינו דמדבר עם המונים שעיקר הרגישו גלות הגוף, והיינו דמתרגם מתחות מרווח מצראי, וא"ש דברי התרגום על נכון. מעתה נבוא אל החקירה שהקדמנו, והוא דאם נימא דעיקר טעם הזכרת יצ"מ משום עבדות, החיוב יותר לספר על המוני עם שהרגישו יותר בצער הגוף, ואם טעם הזכרת יצ"מ משום דעי"ז זכינו לתורת ה' תמימה א"כ החיוב יותר לספר על ת"ח בעלי תורה, אשר המה מרגישים בטעם התורה יותר מעמי הארץ, ומצינו בדברי חז"ל (פסחים ס"ח:) רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא, ואמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא, הרי דרב יוסף שמח יותר בקבלת התורה באשר שהיה בעל תורה גדול ושמח ע"ז היום שזכה לקבלת התורה, וכן יצ"מ שגרם קבלת התורה החיוב יותר לספר על בעלי תורה. ובזה נבוא אל ביאור המשך ההגדה, והיינו דקאמר עבדים היינו לפרעה וכו' קאי על כלל הגולה, ובמה שסיים ואילו לא הוציא הקב"ה ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה, פתח בעבדים וסיים במשועבדים היינו וכו', נראה לפרש דקאי על שבט לוי שלא נשתעבדו במצרים, וקאמר דגם שבט לוי