נחלי מים קנד

שכיבה ונהי דאינו יוצא ידי חובת ק"ש לרבנן מ"מ מותר לקרות ק"ש עם הברכות דהא הוי זמן ק"ש, וע"ז השיב להם ר"ג רבנן כוותי ס"ל והא דקאמרי עד חצות להרחיק האדם מן העבירה ושפיר מותרים לקרות ק"ש עם הברכות, ושפיר הגירסא מותרים, והשתא מיושב הרי"ף דבניו של ר"ג לא היו אנוסים ועיקר שאלתם היה לענין הברכות כמו שבארנו, ואין להקשות כיון דעד הנץ החמה הוי זמן ק"ש מדיצא חובת ק"ש מי שאנוס א"כ הדק"ל לימא ר"ג עד הנץ החמה מותר לקרות עם הברכות דנהי דלא יצא ידי חובת ק"ש דלא היו אנוסים מ"מ מותר לקרות עם הברכות כיון דהוי זמן ק"ש, דכבר כתב בכ"מ הלכה י' דלמי שאינו אנוס לא הוי זמן ק"ש דהתורה מסרה לחכמים ודרשי דלאנוס הוי זמן ק"ש כיון דאיכא דגני בההיא שעתא, אמנם למי שאינו אנוס תו לא הוי זמן ק"ש ע"ש באורך בכ"מ, ולפ"ז אסור לקרות הק"ש עם הברכות למי שאינו אנוס כיון דלדידיה תו לא הוי זמן ק"ש לסברת הכ"מ, כנ"ל ברור בס"ד. ואיכא למידק בדברי הכ"מ שנתן טעם דלכך לא יצא ידי חובת ק"ש לאחר שעלה ע"ה למי שאינו אנוס דהתורה מסרה לחכמים ודרשי דלמי שאינו אנוס תו לא הוי זמן שכיבה, מ"ש מהא דכתב הרמב"ם בהלכה י"ב דמי שאינו אנוס אם קרא מיד לאחר שעלה ע"ה ק"ש של שחרית יצא ידי חובתו ע"ש, ואמאי לענין ק"ש של ערבית לא יצא ידי חובתו מי שאינו אנוס דחכמים דרשי למי שאינו אנוס לא הוי זמן שכיבה כיון דאיכא אינשי דקמו בההיא שעתא ולענין ק"ש של שחרית אף מי שאינו אנוס יצא ידי חובתי ואמאי לא נימא דלמי שאינו אנוס לא הוי זמן קימה כיון דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא ולאו ק"ו הוא דברשב"א מבואר בהדיא דרובא דאינשי גנו רק מיעוטא קמו, וא"כ כי היכי דדרשינן לענין ק"ש של ערבית לא יצא מי שאינו אנוס אף דרובא דאינשי גנו בההיא שעתא כיון דמיעוטא קמו בההיא שעתא כ"ש לענין ק"ש של שחרית דרובא דאינשי גנו בההיא שעתא, ויש ליישב כיון דיום הוא לכל דבר שמצותו ביום כמבואר במגילה אף דק"ש בשכיבה וקימה תליא מילתא מ"מ לא רצו חכמים לבטל מ"ע דק"ש אף למי שאינו אנוס כיון דיום הוא ואיכא אינשי דקמו בההיא שעתא, כנ"ל ועדיין צ"ע

ואיכא למידק על שיטת הכ"מ מה דאיתא בתוספתא ר"פ תפלת השחר כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כך נתנו חכמים קבע לתפלה תפלת השחר עד חצות וכו'. ולדעתי יש סתירה גדולה מהתוספתא הלז לשיטת הכ"מ הנ"ל דהא דאמר ר"י עד שלש שעות היינו מדרבנן אבל מן התורה יכול לקרות כל היום וע"ש, ולדעתי יש סתירה לשיטת הכ"מ מהתוספתא דקתני בהדיא כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כך נתנו חכמים קבע לתפלה, הרי בהדיא משמע דמן התורה הוא קבע של ק"ש וקאי אק"ש של יום אבל ק"ש של ערבית בודאי משום סייג, וצ"ע כעת

ולשיטת תר"י שהבאתי יש לפרש הסוגיא בדף ד' ע"ב ואי כרבי גמליאל ס"ל לימרו כר"ג ע"ש הסוגיא, תמוה מאוד דהא מבואר בהדיא ממתניתין. הטעם משום סייג ולמה תירץ לו מברייתא הלא מבואר בהדיא במשנה, עיין במפרשים שנדחקו, ונראה לי שהסוגיא מתפרשת יפה לשיטת תר"י בריש מכילתין דחכמים דסברי עד חצות ומחצות ואילך הפסיד הברכות או דאף מצות ק"ש ביטל, ור"ג ס"ל דמחצות ואילך לא ביטל עכ"פ מצות ק"ש ולא הפסיד הברכות רק לכתחילה צריך לקרות מיד משום סייג, והקשו תר"י על רבנן מ"ש מק"ש של שחרית דלא הפסיד הברכות, ותירצו דבק"ש של ערבית החמירו יותר דהא חזינן דאפילו קודם זמנו החמירו לאכול דמשום דמיד שהגיע צריך לקרות ק"ש דבלילה שכיח שינה, ואם לא נאמר עד חצות עדיין יאמר מה לי לאנוס עצמי בשינה כיון שיכול לקרות לאחר חצות ושמא יישן כל הלילה, לכן החמירו דמחצות ואילך הפסיד הברכות, ע"ש בתר"י שהעמיקו בזה, ואלה הדברים המה קושיית הגמרא דהיינו לימרו כר"ג דלמה החמירו דמחצות ואילך הפסיד הברכות, נהי דס"ל סייג כמבואר במשנה היינו לכתחילה ואמאי יהיה אפילו בדיעבד ולמה לא דמי לק"ש של שחרית דלא הפסיד הברכות והכא ביטל אפילו מצות ק"ש וע"ז משני כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אלך לביתי והיינו דחזינן דבק"ש של ערבית החמירו יותר דאפילו קודם הזמן אסור לאכול משום דמיד דבא הזמן צריך לקרות ק"ש והחמירו ג"כ דאחר חצות אינו יוצא בק"ש דשמא לא יסמוך ע"ז ולא יקרא ק"ש ויאמר דעדיין יש שהות ונמצא ישן כל הלילה,