נחלי מים קמא

עיין טור יו"ד סי' קפ"א מה שהשיב על דברי הרמב"ם ז"ל דנתן טעם לאיסור הקפת ראש והשחתת זקן מפני שעושין כן לעכו"ם, וכתב הטור ע"ז וזה אינו מפורש, ואין אנו צריכין לבקש טעם למצות, כי מצות המלך הם עלינו אף אם לא נדע טעמם

במשנה פרק בתרא דפסחים, ר"ג היה אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ואלו הן פסח מצה ומרור, פסח על שום שפסח וכו', מצה על שום שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, ובהגדה איתא על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם שנאמר ויאפו את הבצק, מרור זה על שום שמררו המצרים, וסמוך לזה במשנה ובהגדה בכל דור ודור חייב וכו' אלא אף אותנו גאל עמהם שנאמר ואותנו הוציא משם וכו', וצריך להבין טעם הסמיכות, גם מה דקאמר ר"ג כל שלא אמר היינו שלא פירש טעמם וכמו שפירש הרשב"ם צריך להבין למה דוקא באלו צריך להגיד טעמיהם

ונראה לענ"ד להבין ע"פ פשוטו. דהנה אף שלא ניתן לדרוש טעמי מצות אמנם היכא שיש קושיא גדולה דהוי תרתי דסתרי שפיר החיוב לתור אחרי טעמם, כמו בנידון דידן דעושים תרתי דסתרי, דאכילת מצה ופסח והסיבה הם סימני חירות שעושים זכר לגאולה שנגאלו אבותינו ממצרים, ומרור הוא סימן עבודה זכר לוימררו את חייהם בעבודה קשה, ומה גם להלל דס"ל דהמצוה שיהיו שלשתן בכריכה אחת תקשה יותר כיון דהוי דסתרי אהדדי ור"ג דבמשנה הנ"ל היה נכד הלל הזקן ומסתמא בשיטתו קאי דס"ל דצריך לכרוך שלשתן פסח מצה ומרור ביחד וצריך להבין טעם הדבר וכמו שפירש הרשב"ם במשנה הנ"ל

אמנם התשובה בזה יובן לפמ"ש דקושי השיעבוד השלים למהר שנת הגאולה, שהיו צריכים להיות במצרים ארבע מאות שנה או ת"ל שנה רק שקושי השיעבוד השלים. ובזה פירשנו הכתוב ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה. ואיתא במדרש מגלת אסתר ובכמה דוכתי, וכי ימים רבים היו, אלא ימים של צער קראו ימים רבים. ולפמ"ש יובן הדבר היטב דזה ממילא הוא כיון דהיו ימים של צער דהיינו קושי השיעבוד ממילא נעשה מזה ימים רבים דהקושי השלים הזמן. ובזה הענין שמעתי ענין נחמד ממורינו הגאון מו"ה ארי' ליב ז"ל שהיה אב"ד דקהלתנו ע"פ הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה וכו' ואיתא במדרש והביאו גם רש"י ז"ל דזה אחד מעשרה ק"ו שבתורה, ולכאורה אינו מובן, דהא מפורש הטעם דלא שמעו ישראל מקוצר רוח ואיך נעשה מזה ק"ו, ואמר הגאון ז"ל דאיתא במדרש דישראל בעצמם שאלו הטעם ליציאה זו דהא עדיין לא הגיע זמן הגאולה, ומסתמא השיב להם ג"כ התירוץ דקושי השיעבוד השלים הגאולה, וזה כוונת הפסוק ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וכו' דהיינו דלא נתקבל אצלם התירוץ של קוצר רוח ועבודה קשה להשלים הזמן, א"כ הוי שפיר ק"ו הן בני ישראל דבודאי הם מרגישים ביותר הקושי, לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה שהוא אינו מרגיש כ"כ הצער של ישראל. ודפח"ח וש"י

היוצא לנו תירוץ על הקדמת זמן הגאולה משום קושי השיעבוד, והקושי גמר למהר היציאה, ואפשר דלהכי אוכלין המרור עם מצה והפסח אף שהם מורים לחירות ומרור מרמז על הקושי זכר לוימררו את חייהם ומזה מתחיל קושי השיעבוד בימי מרים כדאיתא במדרשים דלהכי נקראת מרים ע"ש וימררו, מ"מ כיון דהמרירות והקושי גרם זמן הגאולה טרם בוא הזמן נחשב זה נמי לגאולה. אמנם היא גופא תקשה למה לו להקב"ה לעשות קושי השיעבוד הלא טפי עדיף עד יבוא עתה, אמנם הענין מבואר עפמ"ש קודש קדשים האר"י ז"ל ע"פ ולא יכלו להתמהמה, כי ישראל באותו הזמן היו משוקעים במ"ט שערי טומאת מצרים והוצרך השי"ת להוציאם מכור הברזל ולהכניסם לחמשים שערי קדושה, וזה וחמשים עלו בני ישראל, ואילו נשתהו שמה רגע כמימריה לא היה להם ח"ו תקומה, לכן שידד השי"ת המערכת להוציאם מכור הברזל ולזה הוצרך השי"ת להכביד עליהם הקושי להיות להם תקנה

ובזה נבוא אל הענין. דהבן שואל על השינויים דהמה סתרי אהדדי, דפסח ומצה והסיבה מורים על חירות ומרור מורה על עבדות, ובא ע"ז התשובה עבדים היינו וכו' ואלו לא וכו' הרי אנו וכו' לפרעה במצרים, הכוונה דאם לא הוציאם הקב"ה באותו הרגע לא היה ח"ו תקנה, והוצרך למהר הגאולה ולזה הוצרך ג"כ קושי השיעבוד, א"כ המרור