נחלי מים קלז

פסחים דף ט' ע"א טעמא דלא חזינא דשקל. הקשה מהרש"א דליפרוך מהא דקאמר אין לדבר סוף משמע דמן הדין היו חוששין, ואמאי הא מ"ל אכלתו וע"ז לא שייך תירוצו של רבא דהא בלא חזינא דשקל שפיר איכא ס"ס, וקושיא עצומה היא. ומה שנ"ל ליישב, והוא דצריך להבין לשיטת הרבה פוסקים דהיכא דאיכא לברורי לא סמכינן אס"ס להתיר ועי' בש"ך יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס שכמה פוסקים סוברים כן ומכללם הרשב"א ז"ל ולפ"ז קשה אמאי אין צריך לבדוק היכא דתולדה וחזיר יכולין להכניס מטעם ס"ס הא איכא לברורי בבדיקה, אך באמת הא ליתא דבדיקה טורח גדול הוא ולא מיקרי איכא לברורי דכן מוכת לעיל בסוגיא דחזקתו בדוק דקאמר למאי נ"מ לשייליה. ומזה יצא להר"ן והפוסקים דבמקום דאיכא חזקה צריך לברר היכא דיכול לברר, לכן פסקו דאף דחזקתו בדוק, מ"מ צריך לשאול היכא דהמשכיר בעיר, ואמאי לא נימא דאף דאין המשכיר בעיר צריך לבדוק נהי דחזקתו בדוק מ"מ היכא דאיכא לברר לא סמכינן אחזקה, אלא ודאי כמ"ש דבדיקה מיקרי טורח גדול דצריך לבדוק בחורים וסדקים ולא מיקרי יכול לברורי וא"ש. מעתה מיושב קושית מהרש"א הנ"ל, דשפיר הוצרך התנא לטעם דאין לדבר סוף דמטעם ס"ס להתיר כמו גבי מדורות הכותים דשם שאני דא"צ בדיקה ומטעם ס"ס אין להחמיר לבדוק דזה מיקרי טורח גדול, אבל הכא בלא"ה צריך לבדוק בליל י"ד כתקנת חז"ל הייתי אומר דזה מיקרי איכא לברורי דהיינו ע"י הרבה בנ"א שכ"א יעמוד אצל זוית הבית ויראה שלא תבוא חולדה שם וכיון דאיכא לברורי לא סמכינן אס"ס דזה שפיר מקרי איכא לברורי כיון דבלא"ה צריך לבדוק רק יעמדו בני ביתו בזוית הבית ויראו שלא תבוא חולדה שם וזה בודאי טורח קל ולא הוה מקלינן בס"ס וע"ז אמר התנא הטעם דאין לדבר סוף ולא מיקרי כלל איכא לברורי דליכא לברר כלל הך ספיקא דהא יש לחוש לחצר לחצר ומעיר לעיר. בזה מתורץ קושית התוס' דמקשים והא מרישא שמעינן דכל מקום שאין מכניסין חמץ א"צ בדיקה אלמא דלא חיישינן לתולדה, ולפמ"ש מיושב בטוב טעם. דבודאי ברישא דא"צ בדיקה כלל בודאי לא חיישינן לחולדה מטעם ס"ס כמו ההיא דמדורת כותים דזה מיקרי טורח גדול, אמנם הכא אשמעינן רבותא אחרת כיון דבלא"ה צריך לבדוק מטעם תקנת חז"ל היינו חוששין לתולדה ולבדוק ע"י הרבה בנ"א לעמוד כ"א אצל זוית הבית, לכן אשמעינן התנא דאין לחוש לזה כלל דזה מיקרי ליכא לברורי דאין לדבר סוף וזה נכון ודוק

דף כ"ב ע"א גמרא ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. הרמב"ם ז"ל פסק כר' אבהו וגם פסק כר"י דדברים ככתבם, וגם פסק חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, וכבר תמהו המחברים שזה נגד הסוגיא דהכא. ואמרתי כד הוינא טליא ליישב דברי הרמב"ם ז"ל, דהנה רש"י ותוס' הקשו למה ליה למילף מאותו ולא ניליף מגופא דכתיב לכלב תשליכון מכלל בשאר איסורים שבתורה אסור בהנאה. והרמב"ם ברור ליה ישוב על קושיא זו כמו שכתב בס' אבן העוזר דאם מגופא דקרא הייתי אומר דלוקין על הנאה דהוי לאו גמור דמדכתיב בכאן היתר מכלל דבשאר איסורים כולל לא תאכל גם איסורי הנאה, אבל הכא מדכתיב אותו באה התורה להורות דלא הוי ל"ת אלא לאו הבא מכלל עשה ונכון הוא אך לכאורה י"ל דהא הרמב"ם פסק דאין לוקין על הנאה א"כ מאי נ"מ אם הוא לאו גמור או הוי לאו הבא מכלל עשה בלא"ה אין לוקין על הנאה. אך י"ל דהנה מבואר בס' החינוך להרא"ה טעמו של הרמב"ם דלכך אין לוקין על הנאה משום דהוי רוב הנאות לאו שאין בו מעשה ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ולפ"ז מיושב דהא הכא אליבא דר"י קיימינן דס"ל במכות (ד"ד ע"ב) דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו א"כ בודאי לוקין על הנאה. א"כ שפיר שייך תירוץ בעל אבן העוזר דהייתי אומר דלוקין עליו דהוי לא תעשה גמור, לכן באה התורה להורות דלא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה, ולר"מ אף אי ס"ל לשאב"מ אין לוקין עליו, מ"מ בלא"ה הוצרך גופא דקרא להיתרא כיון דלדידן ידעינן איסור הנאה מלגר אשר בשעריך תתננה א"כ צריך הכא להיתר כמ"ש רש"י ד"ה ור"מ וכו'. מעתה מיושב פסק הרמב"ם הנ"ל דהרמב"ם לשיטתו דפסק דאין לוקין על הנאה א"כ צריך גופא לשאר איסורים ובלא"ה אין לוקין על הנאה, ואותו מורה על חולין שנשחטו בעזרה, לכן שפיר פסק דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ודוק

תוס' ד"ה ואימא כמים הניסכים על גבי המזבח, לא פריך למילף שיהא דם אסור בהנאה דממילא ידעי' מלא תאכל וכו'. ודבריהם תמוהים כאשר עמד עליהם מהרש"א ובעל אבן העוזר. ולולי דבריהם נ"ל לפרש הסוגיא על נכון, דאף דידעינן איסור