נחלי מים קלג

ואל תשיבני ממ"ש התוס' ד"ה אלו פטורים דמתני' ע"כ סבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ, בקושטא קאמינא דלענ"ד דברי התוס' אינם מוכרחים ומצאתי לבעל א"ח שהרגיש ע"ש בזה ואין להאריך

בע"פ (קי"ד:) ז"א מצות צריכות כונה, עיין פירוש התוס' ולולא דבריהם נ"ל לפרש הסוגיא ע"פ רשב"ם ורש"י לנכון. דהנה רש"י ז"ל פירש במשנה וטבול ראשון כדי שיכיר תינוק וישאל לפי שאין בנ"א רגילין לאכול ירק קודם הסעודה, וכ"כ הרשב"ם, ולפ"ז י"ל דר"ל היה סובר דזה הוי היכר מה שאוכל ירק קודם הסעודה והשתא מוכיח שפיר דמצות צריכות כוונה, א"כ א"ש דהטיבול הראשון הוא משום היכרא שאין דרך בנ"א לאכול ירק קודם הסעודה והטבול השני כדי לקיים מצוה כתיקנה מצה ואח"כ מרור, כיון דס"ל מצות צריכות כוונה א"כ לא איכוון בראשונה לצאת ואח"כ אוכל הירק כדי לקיים מצוה כתיקונה, משא"כ אי מצות אין צריכות כוונה א"כ יצא בראשונה ולענין מאי אוכל אח"כ דהא עיקר ההיכר מה שאוכל קודם הסעודה ובזה יצא גם ידי חובת מרור, וא"ל שאוכל אח"כ כדי לקיים מצוה כתיקונה דזה מה יתרון למצוה זו כיון שכבר יצא ידי חובת מרור א"כ מה שאח"כ אוכל המרור אינה מצוה כלל א"כ בלא"ה לא קיים המצוה כתיקונה א"כ ל"ל הטיבול השני, והמדחה דחאה כדי דלהוי היכרא לתינוקות ר"ל דבזה גופא ההיכר הוא מה מטבל שתי פעמים, וזה שדייקו הרשב"ם ורש"י בדבריהם ועבדינן היכרא טובא, ר"ל מלבד ההיכר מה שאין דרך לאכול קודם הסעודה אף זה לטבל שתי פעמים בזה גופא ג"כ הוי היכרא כנ"ל ונכון

מעשה בר"א ור"י ורע"ק וכו' שהיו מסובין בבני ברק כו'. יש לדקדק מה השמיענו בעל ההגדה שהיו מסובין בבני ברק. כבר דרשתי בזה וכעת אחוה דעתי בסיגנון זה בס"ד. דהא יש לדקדק היאך הסב ר"ע לפני ר"א שהוא רבו דהא קי"ל פסחים (ק"ח) דתלמיד בפני רבו א"צ הסיבה וזה ידוע דרע"ק היה תלמידו של ר"א הגדול ומבואר בפוסקים שדקדקו מלשון הרמב"ם והכלבו דאיסורא איכא להסב מפני מורא וכבוד רבו, וצ"ל שר"א נתן לו רשות להסב ומבואר ברמב"ם כשנותן לו רבו רשות רשאי, והב"י דקדק מאין יצא זה להרמב"ם דנתינת רשות מועיל, ולמ"ש מוכח מעובדא הזאת, אך מבואר בדברי הפוסקים דאין על רבו חיוב ליתן לו רשות להסב רק אם ירצה הרב, והכי מבואר בהדיא בט"ז סי' תע"ב, ומצינו בש"ס כמה פעמים שהקפיד ר"א נגד רע"ק ולא חלק לו כבוד, אך מצינו במדרש איכה שבמקומו צריך לחלק לו כבוד, דאיתא במדרש כד דמך ר' יוסי סליק ר' יוחנן ור"ל לגמילות חסדא וסליק עמהון ר' יצחק והוה תמן חד סבא בעי למיעל ומפתח עלוי ולא שבקוניה, א"ל ר' יצחק פסקאה קדם אילן אריותא דאורייתא את פתח פומך, א"ל ר' יוחנן שבקוניה דהוא גבר סב ויעול וישתבח באתריה, וע"ש במ"כ שבמקומו צריך לחלק לו כבוד והנה מצינו ב"ד של רע"ק היה בבני ברק כדאמרינן בסנהדרין צדק צדק תרדוף אחרי רע"ק לבני ברק, ולכן חלק לו ר"א כבוד ונתן לו רשות להסב מפני שכאן מקומו של רע"ק, וזהו שהשמיענו בעל ההגדה דהסבה היה לכולם אף רבי עקיבא שהוא תלמידו של רבי אליעזר הגדול, משום שהיו בבני ברק, ומש"ה חלק לו ר"א כבוד להסב עמהם

אמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי וכו'. כתב הרמב"ם בפירוש המשניות ואולם מה שאמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא אמר בן שבעים שנה כי לא היה בן שבעים אלא צעיר לימים והיה מרבה לשנות ללמוד ולקרות יומם ולילה עד שתשש כחו ונזרקה בו שיבה וחזר כזקן בן שבעים שנה והיה התחלת השיבה ברצונו כמו שנתבאר בגמרא, ואמר בענין תמיהא אף שהשתדלתי עם אנשי חכמה לא זכיתי וכו' עד שדרשה ב"ז עכ"ל. הנה הרמב"ם ז"ל תיקן הלשון דלענין מאי סיפר ראב"ע שהוא כבן שבעים שנה, דבא להשמיענו שאע"פ שהיה מתיגע לרוב בתורה להיות נראה כזקן בן שבעים שנה לא הועיל לו לדעת הרמז עד שבא ב"ז ודרש. ובאמת כל הראשונים תמהו על הרמב"ם דזה נגד דעת הש"ס (ברכות כ"ח) גבי המחלוקת של ר"ג ומנו לראב"ע לנשיא, ואמרה לו אשתו לית לך חיוורתא (דהיה בן י"ח שנים) אתרחש ליה ניסא ואהדרו לו תמני סרי דרי חיוורתא, א"כ מבואר מש"ס דע"י נס היה ואיך כתב הרמב"ם דע"י רוב השתדלות נזרקה בו השיבה וחזר כזקן בן שבעים שנה. ובאמת לשון הרמב"ם לכאורה סותרים בעצמו דמתחלה כתב דמחמת תשישות כחו נזרקה בו השיבה דהיינו ע"י הטבע, ואח"ז מסיים והיה התחלת השיבה ברצונו כמו שנתבאר בגמרא, ובודאי כוונתו כמבואר