נחלי מים קלב

רחוקה אין אונס דלא הוה ליה לרחק כ"כ, ובזה א"ש דלהכי קאמר קרא דרך רחוקה דבזה בעינן טפי קרא לפטור מהכרת, אך לפ"ז צריכין לפרש דהא דקאמר שאלו פטורים מהכרת ואלו חייבין בהכרת לאו אהך קרא, אלא דענין בפני עצמו שאלו פטורים מהכרת להכי איצטריך קרא טפי בדרך רחוקה משאר אונס, ואלו חייבים בהכרת ענין בפ"ע הוא וקאי אמזיד. כנ"ל לדחוק ולפרש פירוש רש"י מיהו לא ידעתי מי דחק לרש"י לפרש כן, דהא יש לפרש בפשיטות למאי דמסיק דמזיד קתני בהדייהו, א"כ יש לפרש דה"פ דלמה נאמר דרך רחוקה הו"ל למכתב מזיד דהא אפילו מזיד עושה פ"ש ומכ"ש אונס וע"ז קאמר שאלו פטורים מהכרת, והשתא א"ש לשון המשנה שאלו פטורין מהכרת פירוש דרך רחוקה ואלו חייבין בהכרת דהיינו מזיד ולהכי לא לא קתני מזיד דאשמעינן דפטור מהכרת משא"כ מזיד דחייב בהכרת. וצ"ע על רש"י

מיהו הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ובחיבורו פ"ה מהל' ק"פ יש לו דרך אחרת, שהוא ז"ל פסק דשני רגל בפ"ע הוא ואם שגג בראשון והזיד בשני חייב כרת אבל טמא ודרך רחוקה אף אם הזיד בשני פטור מכרת משום שלא היה ראוי מתחלה לעשות פסח, ומפרש המשנה הכי א"כ למה טמא ודרך רחוקה שאלו פטורין מהכרת אם הזיד בשני משא"כ שאר אונסין חייבים בהכרת אם הזיד בשני. וכבר תמהו עליו קמאי דקמאי וביותר הגאון בעל בה"ז ז"ל דא"כ היכי קאמר הש"ס מתניתין נמי דיקא וכו' דהא יש לפרש כפירוש הרמב"ם ז"ל, ונראה דיש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל. דהנה לענ"ד יש למצוא מקור לדינו של הרמב"ם ז"ל הוא הסוגיא דלעיל (דף צ"א ע"ב) ור"י מ"ט דכתיב בראשון במכסת נפשות ואפילו אשה וכתיב בפסח שני ונכרתה הנפש ההיא מישראל, נפש ואפילו נשים, ואלא חטאו ישא האיש ההוא למעוטי קטן מכרת. וכתבו התוס' שם תימה דאמאי איצטריך קרא למעוטי קטן מכרת אטו קטן חייב במצות ותירצו דאיצטריך לקטן שהגדיל בין שני פסחים דס"ד דחייב לעשות פסח שני קמ"ל דשני תשלומין דראשון הוא, ובמהרש"א שם מתמה על דבריהם, ותוכן דבריו דאדרבה דרבי יוסי סובר דשני רגל בפ"ע א"כ הדין אם שגג בראשון והזיד בשני דחייב והא גם בכאן ליחייב קמ"ל דפטור ע"ש במהרש"א. והנה הרמב"ם ז"ל פסק כרבי יוסי בפ"ב מהל' ק"פ הל' ד' ע"ש בכ"מ. והשתא מזה יצא להרמב"ם חילוק זה בטמא ודרך רחוקה דאף דשני רגל בפ"ע הוא מ"מ חזינן דהתורה פטרה מכרת קטן שהגדיל בין שני פסחים והטעם דאף דחייב לעשות פ"ש מ"מ פטור מכרת כיון דאינו ראוי לעשות בראשון א"כ דון מיניה בטמא ודרך רחוקה דפטור מכרת אם לא עשה בשני והא דאמרינן שני רגל בפ"ע היינו אם שגג בראשון והזיד בשני דראוי לעשות בראשון, והוא דבר ברור כשמש בעהי"ת והשתא שזכינו למצוא מקור הדין מצאנו פתח להתיר קושית הגאון בה"ז דשפיר קאמר הגמרא דיקא נמי, והיינו דמוכח דלא כר"נ דבודאי אונן קתני בהדייהו, דאם נימא דלא קתני בהדייהו אונן קשה היאך קתני ואלו חייבים בהכרת, אי אשוגג ואונס אטו בני כרת נינהו, א"ו אמזיד ואונן דר"נ ליכא לפרש כפירוש הרמב"ם ז"ל דהא אם נימא דזרק הורצה ע"כ מוכרח לומר דשוחטין וזורקין על טמא שרץ כמבואר בסוגיא ולפ"ז ע"כ מתניתין דלא כר"י דסובר בדף פ"א אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ולפ"ז ליכא לפרושי כפירוש הרמב"ם ז"ל דקשה מ"ש טמא ודרך רחוקה משאר אונס ממנ"פ אי קסבר שני רגל בפ"ע הוא גם בטמא ודרך רחוקה ליחייב ואי שני תשלומין דראשון הוא גם בשאר אונס ליפטור דמנ"ל לחלק בזה מן התורה, דהא החילוק של הרמב"ם מוכרח לשיטת ר' יוסי דסבר דשני חייבות גם נשים, א"כ קשה חטאו ישא האיש ההוא ל"ל וצ"ל למעוטי קטן מכרת ובזה נובע החילוק של הרמב"ם. אבל מתניתין ע"כ לא אתיא כר"י. [ואל תשיבני ממ"ש התוס' ד"ה לא קשיא הא ר' יוסי וכו' דזה ידוע דהוא שינויא דחיקא וכל היכא דמצינן ליישב בע"א מישבינן כידוע למי שרגיל בסוגית הש"ס]. ובאמת רב ששת גופיה מצי לפרש כפירוש הרמב"ם ז"ל דלר"ש אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, א"כ י"ל דמתניתין אתיא כר"י, אך כוונת הש"ס להוכיח דעכ"פ מוכח דלא כר"נ דלר"נ ליכא לפרש פירוש הרמב"ם כנ"ל וא"כ מוכרח לומר דאונן קתני בהדייהו ולהכי לפי האמת דקיי"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ כמו שפסק הרמב"ם ז"ל פ"י מהל' ק"פ שפיר י"ל הפי' במשנה כמ"ש הרמב"ם ומתניתין אתיא כרבי יוסי דנשים בשני חובה א"כ קרא דחטאו ישא האיש ההוא אתי למעוטי קטן שהגדיל בין שני פסחים, א"כ ממילא ה"ה טמא ודרך רחוקה וכנ"ל. ולענ"ד הם דברים ברורים,