נחלי מים קכה

טומאת מצרים, ואילו לא הוציאם עוד ברגע ח"ו היו נכנסים בשער הנו"ן, ולא היה עוד ח"ו תקנה לגאלם, אולם השי"ת ברוב חסדו מהר הדבר לבלתי ישקעו חלילה שמה בשער הנו"ן, וזה שמרמז הפסוק ולא יכלו להתמהמה כו' הכוונה שממש לא היו יכולים להתמהמה פן לא יהיה להם ח"ו תקומה. ועתה דברי המגיד מבוארים דבר על אופניו, דמתחלה תלה המגיד היציאה בעצמנו דכך הוא החיוב על איש הישראלי לראות א"ע כאילו הוא יצא, וזה טובה אחת, עוד לתת שבח והודיה להשי"ת שימהר היציאה בצמצום הרגע דאם לאו היינו משוקעים שמה לעולם, וזה שאמר המגיד ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו והכוונה דאם ח"ו לא צמצם במכוון הרגע, אז היינו אנחנו ובנינו וב"ב בשיעבוד הטומאה, ודבר זה מוכרח דוקא לתלות באבותינו שלהם היה ידוע היטב שקרובים מאוד לשער הנו"ן, וע"ז שייך השבח שהוכרח לגאלם במכוון ברגע המיוחד, משא"כ ביציאת עצמנו שאף שלא גאל אותנו, מ"מ היה גואל בנינו וב"ב, והראיה שאנחנו מצפים ומקוים בכל יום על ביאת משיח צדקנו, אף שאבותינו ואבות אבותינו לא זכו לזה. מש"ה כאשר רצה המגיד ליתן שבח והודיה לשמו יתב' על צמצום רגע הראשון כנ"ל, הוכרח לתלות דוקא באבותינו, ולכך סיים שפיר בלשון משועבדים משום דהמגיד רוצה לתת שבח להשי"ת על צמצום הרגע דאם לאו היינו משוקעים שמה וע"ז לא שייך לשון עבדים, כי הכח ביד ה' לשבר בכל זאת עול מצרים ולהוציאם אך נפשותינו היו ח"ו משוקעות בטומאת ערות מצרים, וע"ז שייך היטב לשון משועבדים והוא מבואר, דלשון שיעבוד שייך אף על אדם שאינו בגדר העבדות. ובדרך זה פירשנו דברי המגיד שאמר להלן מצה זו שאנו אוכלים, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכו' עד שנגלה עליהם וכו' שנא' ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה, והוא ג"כ משנה בפ' ע"פ, ולכאורה אינו מובן שבח זה, דמאי איכפת לן בזה אם היה מחמיץ בצקם של אבותינו, בשלמא על הק"פ שייך שפיר השבח ע"ש שפסח הקב"ה ואת בתינו הציל, וכן על מרור שאנו אוכלים הוא זכר על המירור שמררו המצרים חיי אבותינו, אמנם בענין בצקם אינו מובן לכאורה. אך נ"ל שכיון בזה בעל ההגדה ענין פנימי ודברו בדרך מליצה, והוא ע"ד דאיתא (ברכות י"ז) ר' אלכסנדרי בתר צלותיה אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך וכו' ומי מעכב שאור שבעיסה וש"מ יהי רצון וכו', הרי דכינה לגוף האדם בשם עיסה והיצ"ה בשם שאור, וכבר בארנו בשם הזוה"ק וכתבי האר"י ז"ל דאם לא מיהר השי"ת במכוון גמור הרגע בצמצום חלילה היינו משוקעים בטומאת מצרים בשער הנו"ן, אך השי"ת ברוב חסדיו הפליא עמנו וצמצם הרגע, וזה שאמר לנו המגיד לשבח להשי"ת שלא הספיק בצקם של אבותינו דהיינו הגופים שלא היו מחומצים בטומאת מצרים בשער הנו"ן ולא היה חלילה תקנה לזה, ושפיר מביא המגיד מהך קרא ולא יכלו להתמהמה והיינו כמ"ש בשם האר"י כנ"ל

עוד לאלוה מלים בהקדם אגדת חז"ל בפ' חלק תניא משמיה דר' יהושע ב"ק פרעה שחירף בעצמו נפרע ממנו הקב"ה בעצמו סנחריב שחירף ע"י שליח נפרע ממנו ע"י שליח. פרעה דכתיב מי ה' אשר אשמע בקולו נפרע ממנו הקב"ה בעצמו דכתיב וינער ה' את מצרים וכתיב דרכת בים סוסיך וכו'. סנחריב דכתיב ביד עבדיך חרפת ה' נפרע ממנו ע"י שליח דכתיב ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור. ויש לדקדק אמאי לא יליף הש"ס מהפסוק הקודם שדרשו במכילתא והביא המגיד בההגדה ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וכו' אני הוא ולא אחר, ובמהרש"א ז"ל שם נדחק בזה. ונ"ל בטוב טעם לפי מה שמבואר בזוה"ק פ' וירא ברעיא מהימנא וז"ל הק'. תניא אמר ר' יוסי כל מה שעושה הקב"ה א"צ לעשות אלא בדבור דכיון דאמר ממקום קדושתו יהא כך מיד נעשה בוא וראה כח גבורתו של הקב"ה דכתיב בדבר ה' שמים נעשו דאמר ר' יוחנן מ"ד ועברתי בארץ מצרים וגו' אני ולא מלאך, אי הכי יקרא סגיאה היא למצראי דלא דמי מאן דתפס ליה מלכא למאן דתפס הדיוטא, ועוד אין לך אומה מזוהמת בכל טומאה כמו המצרים, דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם וגו' שהם חשודים על מ"ז והם באים מחם שעשה מה שעשה לאביו וקילל אותו ולכנען בנו, וכי לא היה להקב"ה מלאך או שליח לשגר לעשות נקמה במצרים כמו שעשה לאשור שהיה בן בנו של שם דכתיב בני שם עילם ואשור, ושם היה כ"ג ונתברך שנאמר ברוך ה' אלהי שם, והיה לשם הגדולה והברכה על אחיו, וכתיב בהו ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וע"י שליח נעשה, כ"ש המצרים שהם מזוהמים יותר מכל אומה ואמר