נחלי מים קכד

א"כ בלא"ה קונה משכון אך אני מסתפק לדעת שאר פוסקים דסברי דישראל מנכרי לא קנה משכון כמו שפסקו כל הפוסקים אי בעינן בזה גם הגיע זמן קודם הפסח דאי לא"ה יכול העכו"ם לפדותו ואינו של ישראל ולא נאסר בהנאה, וגם לדעת הרמב"ם איכא מקום לספק זה והיינו בלא הרהינו דלא קנה משכון דהא באמת כתבו כל הראשונים הא דצריך למעכשיו הרהינו היינו משום דבלא"ה מסתמא האחריות על הישראל ועובר מטעם קיבול אחריות כמבואר בדף ה' א"כ להיפך בישראל שהלוה את הנכרי על חמץ אסור במעכשיו בלא הרהינו ואיכא מקום לספק אי בעינן לדעת רבינו ז"ל הגיע הזמן קודם הפסח או לא

ולפמ"ש ליישב שיטתו מסוגית הש"ס יש להוכיח דין זה מסוגיא זו, דקשה מאי ותסברא אימא אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמץ ד"ה עובר ומיבעי למ"ד התם אינו עובר הכא עובר ולמ"ד התם עובר הכא אינו עובר, ויש להקשות דאמאי פריך דילמא מיירי שהגיע זמן אחר הפסח ולהכי בסיפא ד"ה עובר הואיל ובידו לפדותו הוה של ישראל, אבל ברישא בישראל שהלוה את הנכרי שפיר פליגי דמ"ד עובר ס"ל למפרע הוא גובה ולא מהני להקל הואיל ובידו לפדותו ומאן דאמר אינו עובר ס"ל דמכאן ולהבא הוא גובה. א"ו דלשיטת הרמב"ם אמרינן הך סברא הואיל לקולא א"כ פריך שפיר דע"כ מיירי ברישא שהגיע הזמן קודם הפסח דאי לא"ה מ"ט דמ"ד דעובר, נהי דלמפרע הוא גובה מ"מ הא בידו לפדותו ולא הוי של ישראל, א"ו מיירי שהגיע הזמן קודם הפסח ובזה פליגי דמ"ד עובר ס"ל למפרע הוא גובה ולא הוי אסמכתא ומ"ד מכאן ולהבא הוא גובה ס"ל דאינו עובר והוי אסמכתא ולהכי פריך שפיר דא"כ אמאי בסיפא בנכרי שהלוה את ישראל ד"ה עובר דהא למ"ד התם עובר דס"ל למפרע הוא גובה הכא אינו עובר דהוי של נכרי. ועיין ברש"ל בסוגיא זו משמע ג"כ מדבריו דסברא זו הואיל ובידו לפדותו אמרינן גם לקולא. כנ"ל ברור פירושא דהאי שמעתא לדעת רבינו ז"ל, ואחר הפירוש יסתלק כמה קושיות התוס'. דמה שהקשו בד"ה אלא הב"ע תימה לאביי היאך יתורץ, והשתא מתורץ בטוב טעם די"ל דאביי מוקי הברייתא שהגיע הזמן אחר הפסח וממילא לא שייך לומר למפרע הוא גובה דהא בידו לפדותו רק פליגי בקניית משכון דמ"ד עובר ס"ל דישראל מנכרי קונה משכון ומ"ד אינו עובר ס"ל דאינו קונה משכון וא"ש לאביי כמו לרבא ודו"ק. גם קושיא שניה שמקשים התוס' ד"ה בדרבי יצחק קמיפלגי, תימה הא ר' יצחק לא אמר אלא שלא בשעת הלואה, והכא ישראל שהלוה את הנכרי דמשמע בשעת הלואה, ולהאי פירושא לק"מ, רק רגע אדבר, דהנה טעמו של הרמב"ם דבעינן מעכשיו דאי לא"ה הוי אסמכתא וכמבואר במ"מ אף דרבינו פסק בפי"א מהל' מכירה דאין דין אסמכתא במשכון מ"מ כותי מישראל הואיל וקליש שעבודיה דאינו קונה משכון מדר"י ה"ה לענין זה ג"כ קליש דהוי אסמכתא ולכך בעינן מעכשיו והשתא ה"פ בשמעתין מ"ד עובר ס"ל דישראל מנכרי קונה משכון א"כ הכא עובר מטעם דהגיע הזמן קודם הפסח ולא הוי אסמכתא דבמשכון אין דין אסמכ' כיון דס"ל ישראל מנכרי קונה משכון א"כ לא קליש שיעבודא ולא הוי אסמכתא ולכן בהגיע הזמן קודם הפסח עובר עליו, ומ"ד אינו עובר ס"ל דישראל מנכרי לא קנה משכון א"כ ממילא הכא אף שהגיע הזמן קודם הפסח מ"מ הוי אסמכתא ולא מהני משכון הואיל וקליש שיעבודא כסברת המגיד הנ"ל. אבל בסיפא ד"ה עובר דס"ל דנכרי מישראל לא קנה משכון א"כ ממילא הוי אסמכתא והוי של ישראל ולהכי ד"ה עובר עליו. והשתא ממילא לק"מ קושיית התוס' דלאו מדין משכון אתינן עלה אלא ממילא כיון דלא הוי אסמכתא ממילא קונה מטעם קנין גמור, רק לפמ"ש לתרץ קושית התוס' לאביי ולפ"ז קשה דהא לאביי מיירי בהגיע הזמן אחר הפסח א"כ ס"ל דקונה משכון ממש, א"כ קשה קושיית התוס' דהא ר"י לא אמר אלא שלא בשעת הלואה, וי"ל כמ"ש המאור ז"ל דס"ל לאביי דהא דר"י שייך אפילו בשעת הלואה. ודוק היטב כי סוגיא זו מחוורת וברורה לשיטת רבינו ז"ל

עבדים היינו וכו', הדקדוק מבואר דמתחיל בעבדים ומסיים במשועבדים, עוד יש לדקדק דק' ויוציאנו ה' תלה היציאה בעצמנו אף שאנחנו לא יצאנו בעצמנו והוא כמ"ש חייב אדם לראות א"ע כאילו הוא יצא, ושוב חזר ואמר בהאי פיסקא אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים וכו' הרי תלה ביציאת אבותינו. כבר אמרנו בזה דרכים עתה חדשות אגיד דרך פשוטו. דהנה ידוע ומפורסם מה דמבואר בזוה"ק ובכתבי האר"י ז"ל דישראל שבאותו הדור נכנסו במ"ט שערי הטומאה