נחלי מים יא

אינה מכפרת ע"ש. ולכאורה נראה דרש"י היה לו הכרח גדול יותר מזה לפרש, דאם נימא דמיתה לחודה ממרקת בשאר עבירות בלא תשובה תקשה לרבנן כרת בשאר עבירות היכי משכחת לה דהא כבר כפרה המיתה וכמו דאקשי הש"ס לרבי כרת דיומא היכי משכחת לה, ומתרץ לה, ולרבנן לא שייך לתרוצי בכה"ג, א"כ כרת בשאר עבירות היכי משכחת לה דהא כבר כיפרה המיתה. ולכאורה לפי זה צע"ג על שיטת התוס' דנראה דלא סברי כפירש"י דאי לא"ה לא הוו מקשו מידי וכו', ולפ"ז תקשה לרבנן בשאר עבירות כרת היכי משכחת לה. ולכאורה יש לומר בזה דהתוס' לשיטתייהו אזלי במס' שבת דף ק"ה דכרת שאינו מגיע לס' שנה והביאו פי' ריב"א דאין זרעו ערירי אלא היכא דכתיב ערירי א"כ יש לומר דבשאר כריתות דמיתה ממרקת היינו כרת דמת קודם ס' שנים ומיתה ממרקת אותו, משא"כ בהנך ג' עבירות אין מיתה ממרקת ונענש לעוה"ב. ולפי זה יש לומר דרש"י לשיטתו במסכת שבת שם דכרת היינו דהולך ערירי, א"כ שפיר הכריח רש"י לשיטתו דבשאר עבירות מיתה ממרקת עם יוה"כ דאם נימא דמיתה ממרקת לחודא היכי משכחת לה דזרעו יכרת דהא כבר כפרה העון ע"י מיתה. ולפי זה היה מסתלקת קושית המהרש"א ג"כ דסברת רבנן הוי הפוכה מרבי דלרבי מיתה לחודה אינה מכפרת מדאוקי כרת דיומא דאכל אומצא ומית די"ל דרבי ג"כ סובר כסברת רבנן דמיתה ממרקת בשאר עבירות והיינו כרת דמת בקוצר ימים ובהך דאכל אומצא ומית היינו כרת דידיה. אך באמת אינו מספיק גם לשיטת התוס' דאכתי תקשי כרת דכתיב ביה ערירי דבזה גם להתוס' זרעו נכרת היכי משכחת לה דהא כבר כיפרה המיתה דבשאר עבירות מיתה ממרקת לבד מהנך שלש

והנה מהרש"א ז"ל בתוס' דדיבור הנ"ל כתבו ולא ניחא ליה לאוקמה כרבנן ובשלש עבירות דסתמא קתני ולא איירי בשלש עבירות כדמוכח בשמעתין דהא דקתני דיוה"כ אינו מכפר על שאינן שבים לא מיתוקם כרבי ובשלש עבירות משום דסתמא קתני ובשאר עבירות איירי. והנה מ"ש להוכיח משמעתין דלא רצה לאוקמה דיוה"כ אינו מכפר על שאינן שבים בג' עבירות דבלא"ה א"א לאוקמה בג' עבירות דהא יליף שם דיוה"כ אינו מכפר על שאינן שבים מדכתיב אך חלק ואם איתא דעל ג' עבירות קאי ל"ל קרא דאך דהא ילפינן לרבי מהך קרא דהכרת תכרת, הכרת לפני יוה"כ תכרת לאחר יוה"כ, וכה"ג הקשו התוס' ד"ה דאי לא ת"ה וכו' ותירצו דהו"מ למימר ולטעמיך וכאן לא שייך תירוץ זה, כמוהו לתירוץ השני של התוס' יש לקיים דברי מהרש"א וכמובן

אמנם לענ"ד נראה דרך חדתא בשמעתתא והוא דרך נכון וברור, והוא מוכרח בדעת הרמב"ם ז"ל. דהנה הרמב"ם בפ"א מהל' תשובה חשיב שם ד' חלוקי כפרה האמורים בסוף יומא, ולח"מ שם תמה למה לא הזכיר הרמב"ם מסברת רבנן דהלכתא כוותייהו דבשאר עבירות מיתה ממרקת בלי תשובה חוץ מהנך ג' עבירות דאין מיתה ממרקת. אמנם מצאתי לשון אחד בדברי הרמב"ם בפרק ח' מהל' תשובה וז"ל ה"א הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי עולם הבא והוא חיים שאין מות עמהם, והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך והארכת ימים, מפי השמועה למדו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך וזהו עוה"ב, שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופרעון הרשעים שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו, וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו כרת הכתוב בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא, מפי השמועה למדו הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב, כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעוה"ז אינה זוכה לעוה"ב, אלא גם מן עוה"ב נכרת. ולכאורה יפלא דרבינו סובר דכל כרת הוא שתכרת הנפש לעוה"ב, והוא סותר הסוגיא דשבועות הנ"ל דרבנן סברי דוקא בהנך ג' עבירות הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב, ולא בשאר עבירות, כמו שפירשו רש"י ותוס' דבשאר עבירות מיתה ממרקת

אמנם הנלע"ד ברור דרבינו רוח אחרת אתו בפירוש הסוגיא דשבועות הנ"ל. דלכאורה יש לתמוה בסוגיא דשם דקאמר רבי על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר חוץ מפורק עול וכו', וקאמר הש"ס מ"ט דרבי דתניא כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר זה המפר ברית בבשר, הכרת תכרת, הכרת לפני יוה"כ תכרת