נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב צב

תשובה כתב בטור י"ד בסימן ר"ח ובסמ"ג לאוין דף ס"ט ע"ג בפ' ואלו מותרין תנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' וכולן היו נשאלין עליהן ומפרש שם בגמרא שאין צריכין שאלה בד"א בת"ח אבל בע"ה שבא לשאול עונשין אותו וכו' עכ"ל. הרי דבת"ח נודר בפה ומבטל בלב וכ"ש דנאמן לומר על דעת כן נדרתי ואם היה בלבו על דעת כך וכך ואח"כ לא היה כך נדרו בטל. וה"נ מאחר שאמר שהיה דעתו רק כפי שחישב בדעתו שיהיה הגאולה מהרה. וע"פ פיתוייו כתב כן בפנקסו לא חל הנדר עד לעולם. ואע"פ דבעלמא דברים שבלב אינן דברים כאן במחשבתו תליא דצריך שיהא גומר בלבו מה שמוציא בשפתיו. וכמו שהביא גם הסמ"ג אהא דאמר בגמ' יאסרו עלי כל הפירות שבעולם אם אינם של בית המלך ואומר בלבי היום וכו' עד ואע"ג דקי"ל דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסים שאני וכו'. ומסיק דבת"ח אפילו שלא במקום אונס מותר. וצ"ל דהדין נותן כן דכתיב מוצא שפתיך תשמור וכתיב כל נדיב לב עולות ומסיק בגמ' פ"ג דשבועות הא כיצד בעינן גומר בלבו ואח"כ מוציא בשפתיו וא"כ אי גמר בלבו על דעת כך ולא היה כך אין כאן נדר כלל מדינא. רק בע"ה מחמרינן שלא יהיו הנדרים קלים בעיניהם כמ"ש המיי' והסמ"ג. ועל כרחך צריך לומר כן דהא כתב הטור סימן ר"י אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוין לפיכך היה בלבו פת חטין וכו' מותר בשניהם אלמא דדברים שבלב הוי דברים ולא אמרינן מאן יימר מה דהוי בלביה שמא מחשבתו היה על מה שהוציא מפיו ש"מ שהוא נאמן על מחשבתו בענין נדרים. ומ"ש הטור בסוף הסימן אבל אם אומר חזרתי בלבי אינו כלום היינו היכא שנדר בפה ובלב רק שיכול לחזור תוך כדי דיבור ואמר שתוך כ"ד חזר בלב זה לא מועיל מאחר שהנדר היה תחלה בפה ובלב אינו מועיל חזרה בלב ודברים שבלב אינן דברים משא"כ בנדר גופיה דברים שבלב הוי דברים. וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' שבועות עד שהוציא החזרה מפיו כמו השבועה. ועוד דבנידון דידן אפי' בע"ה לא מחמרינן דאין זה דברים שבלבו בלבד רק דברים שבלב כל אדם כמ"ש הר"ן בפ' האשה שנפלו ובפ' האיש מקדש גבי מברחתא אומדנא דמוכח הוא ולאו דברים שבלבו בלבד אלא דברים שבלב כל העולם שהדבר מוכח שהיא לא נתנה לבתה והיא תמות ברעב וכ"כ התוס' בפ' האשה שנפלו. וא"כ מכ"ש כאן שבשנת תכ"ו תכ"ז היו כל העולם סבורים שיהא הגאולה בזמן מועט וא"כ אין זה דברים שבלבו בלבד רק דברים שבלב כל העולם. ומטעם זה קרוב להאמין שמפני כך נדר יותר מיכולתו יען כי לא היה רק לזמן מועט לפי דעת הנודר. הרי מבואר שלא היה חל הנדר עד לעולם. ואי משום שהיה הנדר חל לפחות על שנה או שנתיים. מ"מ תיכף באותו שנה התיר את נדרו דרשאי להתיר אפי' שלא בפניו כמ"ש המיי' והסמ"ג והטור וראיה מצדקיה שהתיר לו נדרו שלא בפני נבוכדנצר. ועוד הא מסיק הסמ"ג דדוקא במי שעשה לו טובה אין מתירין לו לכתחלה שלא בפניו. כגון משה שנתן לו יתרו את בתו. ונבוכדנצר הוציא את צדקיה מן המאסר ולכן נענש צדקיה אבל באדם אחר מתיר לכתחלה. רק מ"ש הסמ"ג בירושלמי משמע שצריך להודיע לו שהתירוהו מפני החשד. וכ"כ בש"ע י"ד סימן רכ"ח. וכבר הודיע הנודר להמשולח הנ"ל פה אל פה שהתיר לו נדרו. ובר מן דין ומן דין פטור הנודר מטעם שכתב מהר"ם גלאנטי בתשובה סי' ח' דצוואה הנכתבת ונחתמת בספר אין יורשיו מחוייבים לקיים דהתורה אמרה ככל היוצא מפיו יעשה וזה לא דיבר רק כתב צוואתו. וא"כ כאן שלא נמצא שדיבר הנודר דבר רק שהנודר עצמו כתב בפנקס. בשלמא אם כתבו הם פלוני נדר סך פלוני והמתחייב חתם תחתיו בודאי צוה תחלה ואמר לכתוב כך דחתימתו יעיד עליו שצוה להם לכתוב כך בפנקסם. דאל"כ לא היה הגבאי יודע כמה יש בדעתו לנדור ולכן הוי שפיר ככל היוצא מפיו יעשה. וגם על זה יש לפקפק לפי דעת מהר"ם גלאנטי דאפשר לדחוק ולומר דגם זה לא דיבר בפיו שאפשר ששאל לו הגבאי אכתוב סך פלוני והוא רמז הן אך לא דיבר בפה מלא. משא"כ כאן שהנודר עצמו כתב כל הענין ע"פ פיתויים ושקריהם ואמר הנודר שיתנו לו פנקסו וכתב שם מה שכתב א"כ אינו חייב לדעת מהר"מ גלאנטי לפי שלא מילא לאמר בפיו. וכ"ש כאן לא היה לא פה ולא לב בפיו לא דיבר כלל ובלבו לא היה רק על זמן מועט שנה או שנתיים כדאמרן א"כ כ"ש שאין כאן נדר. ואע"פ שיש לפקפק ולהשיב על דברי מהר"ם גלאנטי. מ"מ יוכל המוחזק לומר קים לי כמהר"ם גלאנטי. וכל זה כתבתי לרווחא דמלתא אך כאן א"צ לכל זה אחר שהותר הנדר. ואע"פ דכתב ב"י בשם סמ"ג אם נדר מצוה להשאיל על נדרו פן יבא לידי מכשול אמנם אם נדר לצדקה או להקדש מצוה לקיימו ולא ישאל עליהם אלא מדוחק וכ"פ הרמב"ם ז"ל עכ"ל. חדא דגם כאן מדוחק היה. ועוד דבנדון זה אפילו שלא מדוחק מותר מפני שלא היה פיו ולבו שוין, דלא איירי הרמב"ם והסמ"ג שאין נשאלין אלא מדוחק היינו בנדר גמור היכא שהיה פיו ולבו שוין. וכתב הסמ"ג כשם שנשאלין