נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב צא

דמהני תפלה אף בענין זה באולי שהצווחה הוא בבית אחר ויש לחוש שאותה סיבה היא מהלכת לביתו וא"כ אין תפלתו שוא וכו' עד כי האדם צריך להתפלל בשפה ברורה ולא בלשון המשתמע לתרי אפי עכ"ל מכ"ת. גם זה תמיה לי עליה דמר כי מאן יימר אם מתפלל על תנאי שלא יהא תפלתו נשמעת. כגון רבש"ע אם אין קול צווחה זו בביתי יהי רצון שלא תבא לתוך ביתי למה לא יהא תפלתו תפלה. רק המשנה אומר יהי רצון שלא יהא בתוך ביתי וזה ודאי תפלת שוא דהיכא דאיתא איתא. וביותר לגירסת המשניות תוספות י"ט יהי רצון שלא יהא אל"ו בני ביתי דכל שכן דזה הוי תפלת שוא. ועל משנה זו דפ' הרואה סמכתי ג"כ אני עליה בכתבי הראשון. ולכן אוכל להאמין שלא היו לפניו דברי הראשונים ודברי תשובתו דמר הראשונים בעת כותבו זאת. והרבה תפלות נתקנו בלשון ספק כמ"ש חכמי האמת בספריהם בעל ראשית חכמה ובתיקוני שבת ואחריהם בשל"ה. אם פגמתי באות ראשון של שם הויה. ולפי דברי מכ"ת נמצאת אומר שהוי תפלתו תפלת שוא שמא לא פגם כלל ולא הוי צריך לתפלה. וכן אחר פרשת העולה והשלמים. וכתב רש"ל בתשובה סי' פ"ד דאפילו אחר חטאת שאינה באה נדבה יאמר יהי רצון אם נתחייבתי חטאת שתהא תפלה זו במקום קרבן כאילו הקרבתי חטאת בזמנה והרי אין זו תפלה בשפה ברורה לדברי רום מעלתו כי שמא לא נתחייב בחטאת. וא"כ אמור מעתה דגם ברכת חולים יכולים לברך אותו על תנאי ולהתנות אם חולה פלוני שבמקום פלוני הוא עודנו חי יהי רצון וכו' ואינו תפלת שוא כלל כמו אם אני חייב חטאת וכו'. ומהשתא אם רשאי להתפלל על תנאי א"כ זכינו לדין דגם בלא תנאי נוכל לברך אותו מאחר דאוקמינן ליה אחזקת חי וזה הוי תפלה יותר ברורה מאשר אם התפלל יהי רצון אם אני חייב חטאת וכו' דשמא מעולם לא היה חייב חטאת נמצא לפי מכ"ת הוי תפלת שוא ואעפ"כ כתב רש"ל דיש לאומרה יהי רצון וכו' ומכ"ש בנדון דידן כדאמרן. ועוד דגם בתפלת הדרך בא"ח סי' ק"י פסק הטור דאין לאומרה רק אם יש לו לילך פרסה אבל בפחות מפרסה יאחר אותה בלא ברכה. וכן אם הגיע לפרסה הסמוכה לעיר שרובה ללון בה יאמר אותה בלא ברכה הרי דגם תפלה זו היא מספק ואעפ"כ רשאי לאומרה בלא ברכה וה"נ ברכת חולים שאין בו ברכה שם ומלכות ולמה לא יתפלל אותה אף מספק. וזהו הנראה לקט שכלי להשיב על דברי רום מעלתו. וה' אלהים אמת אשר נתן לו תורת אמת ינחנו בדברי אמת ובמעגלי צדק עד יבא מורה צדק. כ"ד ש"ב דמר ואוהבו לנצח הצעיר שמואל סג"ל

שאלה פא

שנת תכ"ו שהיו עיני כל ישראל מצפים לישועה כל שעה עד שי העולם ורובם ככולם חשבו שלא ימשך הגלות עוד שנה או שנתיים לכל היותר ע"פ כמה אותות ומופתים וכתבים שונים כידוע ומפורסם בכל הגולה. וביני וביני באו שלוחי א"י וגבו מעות א"י וע"פ פיתוי וחלקלקות שפתיו של המשולח ההוא פיתה אחד מרבנן שיכתוב ג"כ נדבתו מה שינדב בפנקסו. וע"פ פיתוי דבריו כתב בפנקס שני ר"ט לכל שנה ואומדנא דמוכח שלא היה נודר סך כזה עד עולם אם לא חישב ג"כ בדעתו שבמהרה נגאל ולא נצטרך להגבות לצורך עניי א"י כי ההוא מרבנן אינו אמיד לסך זה מדי שנה בשנה. רק לשנה או לשנתיים היה סובל איזה הכבדה באשר באותו פעם ידוע ומפורסם שהיו כל ישראל מפזרים ממון לרוב שלא בטעם. וכ"ש לצורך עניי א"י שיצטרכו עוד לפי שעה. אמנם תיכף באותו שבוע נתחרט הנודר על נדבתו מטעם אחר ואפילו לשנה או לשנתיים באשר בא משולח אחר מצפת תוב"ב היה נקרא בשמו החסיד מוהר"ר ליב החן מגליל הוראדנא הגדולה. והגאון מוהר"ר יונה ז"ל ממיץ העיד עליו שמימיו היה איש חסיד ואפילו הוי יהבי ליה חללא דעלמא לא הוי משני בדיבוריה כ"ש שאינו משקר כי היה מכירו באשר היה מבית דינו של הגאון ז"ל בהוראדנא. ואותו מוהר"ר ליב היה איזה דבר משפט בעסק קהלו ק"ק צפת תוב"ב עם המשולח הראשון בפני הרב הנודר הנ"ל והדברים ארוכים כאשר נתקיים גם פסקו של הרב הנודר בפני החברותא קדישא דק"ק ורנ כורט. והמשולח הנאמן ההוא גילה בסוד כמה מסתורין על המשולח דירושלים עד שנראה במופת וע"פ עדותיו וראיותיו המובהקים נגד המשולח דירושלים כאשר עוד היום לא בא לחלין קצו. וע"כ נתחרט הרב הנודר על נדרו אפילו לשעתו וסיפר דבריו בפני החכם המקובל האלקי החסיד מוהר"ר יעקב ששפורטש. והחכם הנ"ל התיר לו נדרו. ילמדנו רבינו אם התרת החכם הוי התרה אם לאו. ואם לא יהיה ההתרה התרה אם מחוייב לקיים נדרו יותר על מה שהיה במחשבתו תחלה: