נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב פח

כ"ש הכא דליכא איסור כלל רק ספק תפלת שוא א"כ לא נברך החולה אף במקום שאינו שם. ונאמר אדרבה איפכא מח"נ אם הוא חולה סתם ואינו גוסס רוב חולים לחיים ואוקי נמי אחזקתו לומר שלא מת א"כ מחמת החזקה שלא מת לא הוי תפלת שוא. מאי אמרת רובא דאורייתא ורוב חולים לחיים ואין צריך לברכה. מ"מ איכא למיחש למיעוטא ומפני הספק אע"פ שהוא ספק כל דהו נברך אותו שהרי ניתן לחלל שבת על הספק. ואם הוא גוסס ורוב גוססין למיתה מ"מ המיעוט פורשין לחיים ושמא ע"י התפלה יהיה זה מן המיעוט הפורשים לחיים וספק נפשות להקל ולמה לא נברך אותו. ועוד קצת ראיה מהא דהאשה רבה דראוהו מגוייד או צלוב והעוף אוכל בו דאין מעידין עליו שמת. מאי אמרת משום חומרא דאשת איש מחמרינן אע"ג דרוב גוססין למיתה ה"נ משום חומרא דהצלת נפשות ניחוש שמא עדיין חי הוא ונברך אותו. והנה בעת כותבי למרי אגרתי הראשונה וראייתי לא היו רוב ספרי תחת ידי כי הברחתים מחמת רעש המלחמה. ויהי כי ארכו לי הימים ואין אומן בלא כלים חזרתי ולקחתי אותם תחת ידי ומצאתי למ"ו בטו"ז שחולק על מהר"מ מינץ שמסתפק במי שמת לו מת ואינו יודע אם תוך ל' או לאחר ל' וכתב דנ"ל להחמיר מטעם חזקה מהא דפרק כל הגט שהבאתי העמד המת על חזקתו והשתא הוא דמת. והקשה עליו מורי ז"ל ג' קושיות גדולות ומביא ראיות ברורות דיש חילוק דהא דאמרינן בפרק כל הגט דנותנין לו בחזקת שהוא קיים ואוקמינן ליה בחזקת חי ה"מ כל מן שלא ידענו שמת. משא"כ אי ידעינן עכשיו שמת אמרינן שמא כבר מת עכ"ד בקצרה. והנאני להיות לי כעד ועזר מדברי מורי ז"ל. ומילתא אלבישייהו יקירא דה"נ ממש דכוותה דהא עכשיו לא ידענו שמת כי בשעה שהלך השליח לכאן לברך אותי היה עדיין חי לכן מברכין אותו בחזקת שעדיין חי. גם מהרי"ו בסימן פ"ח פסק באחד שמת בלא בנים אך שמקדם היה לו אשה וב' בנות והמירה האשה ובת אחת והשנייה לא נודע אם מתה אם לאו והתיר מהרי"ו האשה לעלמא בלא חליצה על סמך אותה בת ולא חיישינן שמתה. והביא נמי ראיה מגמ' זו דכל הגט ונמי מהאי טעמא הואיל ועכשיו לא ידעינן שמתה. וא"כ מכ"ש בנדון דידן שמברכין אותו בחזקת שהוא חי אפילו גוסס. ועוד אפשר לומר דלא נפקא מינה ברובא רק בחזקה. דהא בפ' כל הגט בהניחו זקן או חולה דנותנין בחזקת שהוא קיים נהי דבחולה איכא רובא בהדי חזקה דרוב חולים לחיים מ"מ בהניחו זקן ליכא רובא דרוב זקנים אדרבה מתים. אע"ג דאמרי אינשי נפישי גמלי דהוגני דטעיני משכי דסבי היינו דשכיחי ונפישי אבל לא על פי הרוב. ומדרך העולם על כל פנים ימי שנותינו שבעים שנה וליכא רובא רק חזקה שהניחו חי ונותנין אותו בחזקת שהוא חי. ואם כן הכי נמי בגוסס דליכא רובא רק חזקת חי ומכ"ש בנדון דידן דליכא איסורא רק תפלה ואם כן מכל שכן שיש לברך אותו בחזקת שהוא חי. ועוד נראה לי ראיה ברורה יותר מכל מה שכתבתי מסוף פרק קמא דערכין הובא משנה זו דמס' יומא על הא דאמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כריסה ומוציאין את הולד. ומקשה פשיטא מאי קא עביד מחתך בבשר הוא אמר רבא לא נצרכה להביא סכין דרך רשות הרבים. ומקשה מאי קמשמע לן דמספיקא מחללינן שבתא תנינא מי שנכלה עליו מפולת ספק שם וכו'. ומשני מי דמי התם הוא דהוי ליה חזקה דחיותא אבל הכא דלא הוי ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קמשמע לן. וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שבת וטור אורח חיים סימן ש"ל. הרי גדולה מזו דמחללינן שבת אפילו במקום דלא הוי חזקה דחיותא, ורובא מכל שכן דלא הוי דהא קיימא לן דהולד מיית ברישא רק כאן ביושבת על המשבר דנעקר הולד אפשר לחיות וכך משמע שם בגמ' לענין אשה שיוצאת ליהרג דאם לא עקר הולד נהרג עמה ואם עקר הולד לא נהרג עמה והאמר התם בגמרא דביושבת על המשבר הוי עקר הולד. וכך תירצו התוספות בפרק יוצא דופן. אבל מכל מקום רובא לא הוי דרוב היושבות על המשבר שיהיו רוב הוולדות חיים וקיימים וחזקת חיות נמי לא הוי ואפילו הכי מחללינן שבתא אע"ג דאין כאן לא רוב ולא חזקה. ואם כן מכל שכן שיש לברך החולה במקום אחר. ואפילו גוסס דרוב גוססין למיתה מכל מקום חזקת חי הוא דאיכא. ואם כן בספק נפשות אזלינן לקולא ולמה לא נברך אותו שאינו חילול שבת ולא משום ברכה לבטלה רק ספק תפלת שוא וספק נפשות להקל. שוב מצאתי בתוספות פרק יוצא דופן דף מ"ד עמוד ב' משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת. דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמרינן פרק הנשרפין דרוב גוססין למיתה ומחללין את השבת עליו כדאמרינן בפ' בתרא דיומא דאין מהלכין בפקוח נפש אחר הרוב עכ"ל הרי דאפילו בגוסס מחללינן שרת ואין הולכין בו אחר הרוב. וא"כ ה"נ לברך חולה אפי' גוסס ואין הולכין בו אחר הרוב. ובזה אצא בשים שלום אהבה רבה ואהבת עולם. וה' יגדל כסאו למעלה ויזכה