נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב פז

בדברי מהרי"ל לענ"ד ולא כמכריע להלכה. וזאת העצה היעוצה לרום מעכ"ת לפי דרכו להנאתו למען יהא שקט ושאנן בהיכלו יתן להם מקום להעמיד מנהגם. בפרט במקום שיש להם על מה שיסמוכו. ובזה יקבל שלום מבעל השלום. כ"ד אוהבו וש"ב חנוך סג"ל מפראג בחפזי יום ו' כ"ה סיון שק"ט ובט"ח לפ"ק

שאלה עח

וזה שהשבתי לש"ב הרב הנ"ל

החנוכי הפלאי פלאות חכמה. אתו דעת ומזימה. בתורת ה' תמימה. איל המנגח ימה וקדמה. דורש במעשה בראשית כבן זומא. עז כנמר וכו' כיהודא בן תימא. בעמקי ים התלמוד יורד תהומא. ומעלה מרגניתא דלית בה טימא. במקרא לא מצאתי לו חבר ובתלמוד אין לו דומה. ה"ה אהו' ש"ב הרב הגדול ר"מ ור"ג ואב"ד ומ"ש כבוד מוהר"ר חנוך סג"ל נרו יאיר. עד אור חדש בציון יאיר. דברי קדשו הגיעוני והיו חביבים בעיני. ואת כל יקר ראתה עיני. וחביבותיה גבאי הראני. באשר רום מעלתו על פני הוכיחני. להניח להם מנהגם. עם כל זה אני אומר ודאי הדין עם מעלתו במאי דתליא במנהגא אך לא במאי דתליא בדינא. כי כמה דברים בענין איסור והיתר אין אנו נוהגין כמהרי"ל והיינו בדבר המסור לכל אדם ודאי המון העם באשכנז עוקרים להעמיד מנהגם אע"פ שאין לו שחר ואין לו יסוד ועיקר כלל. ואפילו עמי הארץ מרגלא בפומייהו לומר מנהג עוקר הלכה כמ"ש מזה בנ"ש שלי סימן כ"ז. וכבר הפליג בליקוטי מהרי"ל עצמו בהלכות פסח שאין לילך אחר מנהג שאינו נקבע ע"פ ותיקין. וכתב על מנהגים כאלו מנהג למפרע גיהנם. אבל במה שאין מסור לכל רק לבעלי הוראה ובפרט בדבר שאינו שכיח לא שייך לומר להניח להם מנהגם ולקבוע מזה. וכה"ג איתא במסכת ביצה דף ה' ע"ב עדות לב"ד מסורה ביצה לכל מסורה. וביבמות פרק כיצד דף כ"ב ע"א ערוה לכל מסורה עדות לב"ד מסורה. ולכן מה שרום מעלתו מרוב ענותנותו רוצה להעמיד דברי המהרי"ל שהיה בעל הוראה המפורסם לכל ישראל. גם כתב מעכ"ת וז"ל יכול להיות דאין כבוד הגאון אשר במקומו מונח מחול לגבי איש מך הערך כמוני היום עכ"ל. הסיב מכ"ת פניו אני אך מרוב ענותנותו כתב כאדם המקלל ותולה קללתו באחרים. ואני אומר אף שהמהרי"ל היה גדול בדורו ומפורסם בהוראה לכל ישראל מכל מקום התורה היא כמדבר והפקר היא ומסורה לכל ואדברה נגד מלכים ולא אבוש. ולא לחנם המשילו הפילוסופים הראשונים להאחרונים לננס הרוכב על כתפו של הענק. ולכן אני אומר מ"ש מעכ"ת דמהרי"ל בנה יסודו על הגמרא דחולין דרובא דאורייתא אפילו במקום חזקה וכו' הלא גם כאן הוי רובא בהדי חזקה דרוב חולים לחיים. וא"כ אני אקשה לדעת רום מע"ל דמעולם לא נברך לשום חולה אפי' במקום שהוא שם דאם הוא חולה ולא גוסס הרי החליט מר לומר רוב חולים לחיים ואין צריך לברכה. ואם הוא גוסס רוב גוססין למיתה ואין מועיל הברכה. מאי אמרת הספק הג' שמא עודנו חולה הוא מכח החזקה וליתא לחזקה מקמי רובא. וא"כ אף במקום שהחולה שם נמי נימא הכי. מאי אמרת במקום שהחולה שם אנו רואין שעדיין לא הבריא משא"כ במקום שאינו שם יש לומר שמא הבריא. זה אינו ואדרבה לשמא הבריא לשעה קלה היא חששא רחוקה. והחוש אין להכחיש שכל החולים אינם חוזרין לבריאותן בפעם אחת רק מעט מעט. וקצת ראייה ממקום שנמדד ונמצא חסר דאמרינן חסר ואתאי ולא נחסר הכל פעם אחת וממנו למד מורי ז"ל בשוחט ובודק ששחט דלא אמרינן שעד השתא ידע והשתא שכח הכל בפעם אחד רק שכח ואתא. ה"נ לשעה קלה שהלך השליח מהלך שעה לא חיישינן שמא הבריא בשעה זו. וא"כ עדיין צריך לרחמים ולמה לא נברך אותו. ועוד שהרי מחללינן שבתא אפילו במקום ספיקא וספק ספיקא וס"ס דספק ספיקא. כדאיתא בטור א"ח סימן שכ"ט והוא גמרא דיומא גבי מפקחין את הגל בשבת ספק שם ספק אינו שם. את"ל שם ספק חי ספק מת. את"ל חי ספק ישראל ספק כותי. מ"ט משום חומרא דהצלת נפשות אזלינן לקולא אפילו נגד חילול שבת דחמיר טפי. וא"כ מי לא עסקינן נמי דבחולה שיש בו סכנה לשלוח יהודי חוץ לתחום להביא לו רפואות. מאי תימא דלא מחללינן שבת רק במקום שיש לו ודאי רפואה ולא ספק משא"כ כאן אם יהודי הלך חוץ לתחום להביא לו רפואה אינו ודאי שיתרפא. זה אינו שהרי מחללינן שבת מפני כמה ספיקות כדאמרן א"כ מ"ש האי חילול שבת מהאי חילול שבת לילך חוץ לתחום ולא חיישינן שמא כבר מת או הבריא אלא משום ספק נפשות דוחין שבת אע"פ שיש כמה ספיקות א"כ