נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב פו

יהיבין כתיבין בענין ברכת חולה במקום שאיננו שם. ועלה בדעת מכ"ת להשיג על מה שכתוב בליקוטי מהרי"ל. ומטיבותא דמר נפש צדיק יבקש לדעת נפש בהמתו עד ששאל ממני לחוות דעתי הקלושה בענין הזה להלכה ולמעשה. הנני אומר לפעלא טבא יישר על שחלק לי מכבודו יהי מכירי ברוך וירומם כסאו למעלה. אך בדבר זה לבי מגמגם קצת שאף אם כבוד הרב שכמוהו מודה דתורתו דיליה הוא מחיל ליה ליקריה אפשר דבנדון זה במקום שהוא חב לאחרים כגון להשיג על בעל הוראה המפורסם לכל ישראל יכול להיות דאין כבוד הגאון אשר כבודו במקומו מונח מחול לגבי איש מך הערך כמוני היום. ועל דעתי אין מכ"ת צריך לכבודי שאינו במקומו רק גלה ונודד ובביתו אין לחם ולא דברים מבוררים כשמלה ואל יחסר העולם מלכי רבנן. הלא מכ"ת היושב על כסא ההוראה והוא גברא דאתמחי. גם הוא יכול לסמוך על הוראותיו אם ברור הדבר אצלו. ועדי בשחקים שמיום בואי לכאן ואהיה מתגורר פה נתתי אל לבי שלא להכריע בשום דין או איסור והיתר. כי אמרתי מה לי להכניס את ראשי ולרוץ את גולגלתי במקום שאין הקולר תלוי בצווארי. ואפשר להתקיים על ידי אחר שעליהם כתרה של תורה. ואף גם זאת שלפעמים עי"כ המריבה רבה מקנאת בעלי ההוראה הקבועים. לזה אמרתי טוב לי שבת בביתי שקט ושאנן באין מחריד עד ישקיף ה' בהשקפה לטובה אלי כולי האי ואולי מטובתו ישפיע עלי עד שאהא מוכרח לכנוס בעול ההוראה ואז אדע כי המקום חפץ בי. גם עתה החרשתי והחשתי ולא דברתי בדברים אלו שבכתבו בענין השאלה. אילולי שלדעתי דברים כאלו המה קרובים להיותם סיבה ח"ו לרוע מצב ומעמד מכ"ת. כי אנכי היודע ומכיר את טיב זקני מנהיגי מדינת אשכנז היושבים בערי פרזים שכמעט המה מוסרים את נפשותם שלא לעבור על מנהג אף שאין לו שחר ויסוד כל עיקר יותר מעל גופי תורה. עד שכמעט בעו"ה התורה כרוכה ומונחת בקרן זוית. ואדם אין בארץ אשר יתן אל לבו ללמד את בנו תורה להרבות ישיבה להגדיל תורה ולהאדיר. ולקיים המנהג הוא עוקר הרים כדי שלא לבטל כל עיקר. ולזה אני אומר טוב למעכ"ת להניחם להיות שוגגים שלא להעבירם על מנהגם בשום ענין ואף שאין להם על מה לסמוך ונהרא נהרא ופשטא ומי יודע שאין כל מנהגם מיוסדים על אדני האמת ע"פ אבותיהם הקדושים אשר בארץ המה אשר מהם יצאה הוראה לכל ישראל ואפשר שסתמו דבריהם ולא נתנו לכתוב. וכ"ש בנדון זה שיש להם על מה שיסמוכו ה"ה האשל הגדול מפורסם גברא דאתמחי לכל מדינת אשכנז שקבלו עליהם הוראותיו. בפרט במדינה זו שאנכי הרואה פה שאינם מטים מדבריו ימין ושמאל. א"כ מה האדם שיבא אחר המלך מלכי רבנן את אשר כבר נעשה ונזכר בספרו בלתי ספק יקומו כל השומעים נגד מעכ"ת להעמיד מנהגי מהרי"ל אף אם היה נגד הבנת התלמוד או הפוסקים. וכ"ש שיש כאן פ"פ לבעל דין לחלוק על מכ"ת ולומר כי דברי מהרי"ל שאינם צריכין חיזוק המה מיוסדים על אדני סוגיית הגמרא ושיטת התוספות. הלא לא נכחד מאתנו סוגיא גמרא דחולין פ' הכל שוחטין מסקנא שם דאזלינן בתר רובא דאורייתא. ואפילו במקום חזקה רובא עדיף. והראיה מכרה דאיכא חזקה דאוקי גברא בחזקת טומאה אפ"ה אזלינן בתר רובא. ולפ"ז האי דגיטין דנותנין לה בחזקת שהוא קיים שמעכ"ת מביא ראייה משם לאו משום דאזלינן בתר חזקה לחודיה רק משום רובא דאיכא בהדיה דרוב חולים לחיים. והוא עיקר הטעם כמסקנת הגמרא שם דדוקא חולה דסמכינן ארובא שהם לחיים. והוא הדבר בנדון דידן המובא במהרי"ל שכתב וז"ל שאין לברך החולה במקום אחר דשמא כבר מת או הבריא עכ"ל. מוכרח מדבריו שלא כן עלתה במחשבתו לפניו כאשר העלה מכ"ת על דעתו לפלפל בדברי מוהרי"ל ולתת טעם לדבריו ע"פ הגמרא דרוב גוססין למיתה ומסתמא מברכין החולה סמוך לגסיסה, ע"כ דברי מעכ"ת בהבנת דברי מהרי"ל. ובמחילה לא כן הדברים דא"כ לא היה לו ליתן טעם שמא כבר הבריא אחר שהעמיד דבריו משום דרוב גוססין למיתה. ע"כ בחנם דחק מעכ"ת ליישב דברי מהרי"ל בזה. אלא מוכח דמהרי"ל איירי בכל מיני חולה אף באינו גוסס. וס"ל דרוב דאורייתא ועדיף מחזקה. וא"כ החולי הזה שהוא במקום אחר יש להסתפק בו ג' ספיקות. הא' דאם הוא גוסס הרי רובא למיתה. ואם אינו גוסס הרי רובא לחיים ולזה אמר שמא כבר הבריא. הג' אם נאמר אוקי גברא אחזקתיה נמצא הוא עדיין חולה בלי השתנות וצריך לרחמים. ולזה פסק המהרי"ל דליתא לחזקה מקמי דרובא. וא"כ ישארו תרי רובא הא' אם הוא גוסס רוב גוססין למיתה ואין מועיל ברכה. הב' בחולי שאינו גוסס הרי רובא לחיים ואינו צריך לברכה אחר שכבר הבריא. ומאחר דרובא דאורייתא ממ"נ הוי כאן תפלת שוא. כי הספק הג' שמא עודנו חולה הוא מכח חזקה וליתא לחזקה מקמי רובא. ע"כ פסק הוא שלא לברך לכתחלה במקום שאין החולה שם כי מדאורייתא דאזלינן בתר רובא הוי תפלת שוא גמור ע"כ. וכתבתי כמפלפל