נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב פד

מלקות בשאלה לבד עד שיכוין פעולתו אל העת הידועה ויעשה מלאכתו בה ואו ילקה בעבורו מכיון שעשה מעשה עכ"ל. הרי דבלא מעשה אפילו מכת מרדות מדרבנן ליכא. גם כל דברי הרמב"ם בכל לאוין אלו אינו מחייב להשואל אם לא עשה מעשה רק בקוסם כתב שחייב מכת מרדות. וצריך עיון ליישב דבריו. ובפרט שבספר המצות כתב גבי קוסם שהוא מגונה מאד ולא כתב שחייב מכת מרדות. גם דעת הסמ"ג מוכח שפטור השואל. וגם מוכח מן הרמב"ם עצמו דמלת ושואל אינו קאי אכל הנך דלעיל. חדא מטעם שכתבתי דלא מחייב השואל מכת מרדות בכל הני דכתיבי בקראי רק בקוסם. ואי ושואל אכולהו קאי הוה ליה לפרש דבריו בכולהו ועוד דהא קא חזינן דלאו דוקא הוא מדלא כתב בס' המצות על השואל רק שהוא מגונה וא"כ לאו עליה קאי מלת ושואל. דהסמ"ג וכן הרמב"ם בספר המצות עם כל א' מן הלאוין אלו רושם תחלת הפסוק לא ימצא בך וגו' וקוסם קסמים לא ימצא בך מעונן לא ימצא בך מנחש וכן כולם. והדין עמהם הואיל והוא תחלת הפסוק נמשך לא ימצא בך עם כל א' וא' מן הלאוין. והכא נמי אי הוה כתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש ושואל אוב וידעוני וקוסם קסמים וחובר חבר ומעונן ומכשף ודורש אל המתים הייתי אומר נמי דהאי ושואל דכתב בלאו קמייתא נמשך נמי אדבתריה ואכולהו קאי דהוי כאילו כתיב ושואל אצל כל חד וחד ושואל קוסם קסמים ושואל חובר חבר וכן כולם. ומדכתיב ושואל אח"כ פסוקי פסקיה. ומ"ש הגאון רש"ל דלא כתבה תורה שואל גבי אוב אלא דשם חלוק השואל מן הפונה וכו'. אדון לפניו מן הצד דגם בכל אינך חלוקין. כגון הקוסם הוא בלאו וחייב חלקות בשוגג. והשואל אינו רק מכת מרדות דרבנן הואיל ואין בו מעשה גבי השואל וכן כולם לפי דבריו. ומ"ש הרמב"ם אסור לקסום ולשאול לקוסם וכו' ולא כתב כן גבי אינך. נ"ל ליישב קצת דמתחלה הביא דין דהמנחש כגון אלו שאומרים פתי נפלה מפי מקלי נפלה מידי צבי הפסיקני בדרך שועל מימיני וכו'. כל הני דחשיב גבי מנחש ביד כל אדם הוא והניחוש הוא לפי מקריו לא שייך עליו שאלה למה שבא במקרה. וגבי מעונן אע"ג דאינה ביד כל אדם רק לפי מלאכת הוברי שמים כמ"ש הרמב"ם שם הלכה ח' ט' דמעונן חייב ושואל ועושה כדבריו וכיון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה עכ"ל. אבל בשאלה לבד אינו חייב חלקות. וכ"כ הרא"ה להדיא וכתב הרא"ה שם בפ' קדושים וז"ל ואע"פ שנאמר מעונן אצל מכשף בכתוב א' אינו מין כישוף ממש שאילו היה האיסור בו משום לאו דמכשף ניתן לאזהרת מיתת ב"ד שנאמר מכשפה לא תחיה עכ"ל. וא"כ מטעם זה דאינו כישוף רק ניחוש אין לחייב השואל מכת מרדות. אבל איסורא מיהא איכא כמ"ש הרמב"ם בס' המצות שחייב מלקות מי שיגיד העתים הללו לאחד מי שישאל בעדם. אבל השאלה ג"כ אסורה עכ"ל. אמנם קוסם קסמים הוא כישוף ממש לדעת הרמב"ם לכן החמיר גם להשואל לחייבו מכת מרדות מדרבנן ולא מן הכתוב הזה שהוא לאו שאין בו תעשה. וראייה ממ"ש הרמב"ם עצמו בס' המצות שהוא מגונה ולא כתב שחייב מ"מ כדאמרן. וכן בחובר חבר לא הזכיר בס' המצות מן השואל כלום. ובפי"א מה' ע"ז כתב אדם שאמר עליו החבר אותן קולות והוא יושב לפניו ומדמה שיש לו בזה הנאה מכין אותו מכת מרדות מפני שנשתתף בסכלות החבר עכ"ל. הרי שכתב סברא לעצמו ולא מן הלאו שאין בו מעשה שבכתוב הזה. וגבי מכשף לא גילה הרמב"ם דעתו לא בספרו ולא בספר המצות שלו וגם הרא"ה לא גילה דעתו לענין השואל מה דינו וכבר מילתא אמורה דהמכשף ע"י כשופיו עושה מעשה והשואל לאו מידי עביד. הרי דמלת ושואל לא קאי אכל הנך דלעיל דאי קאי אכל הנך הוי הני כולהו נמי השאלה בדידהו באיסור לאו שאין בו מעשה לחייב מכת מרדות דרבנן. וא"כ איסורא דידהו אינו אלא משום איסור עשה דתמים. וא"כ זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי וצודקים דברי מהרא"י ז"ל. ומש"ה כתב נמי מהרא"י דנראה מדברי הרמב"ם דאין איסור ממש קאמר דהיינו מן הפסוק אין לחייבו והפסוק תמים תהיה לא מיירי מזה כדכתב רש"ל עצמו. רק מ"מ אניח להגאון חהרש"ל חומרתו שכתב שאין להתיר רק בחולה שיש בו סכנה. אמנם יש לי מקום להתיר מצד אחר. דאיתא בגמרא פרק דיני ממונות בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים והוכיח הרא"ש שם שמעשה שדים לא נאסר מדמחלק הגמרא בין מעשה שדים לכישוף. וכ"כ הסמ"ג להדיא שמעשה שדים אינו מעשה כשפים. והרא"ש הביא עוד ראייה מגמרא ערוכה פרק חלק דף ק"א אין שואלין בדבר כשפים בשבת (ופי' רש"י בדבר שדים שכן עושין כשאובדין שום דבר שואלין במעשה שדים והן מגידין להם ואסור לעשות בשבת משום ממצוא חפציך) ור' יוסי אחר אף בחול אסור מפני הסכנה. אמר רב הונא אין הלכה כר' יוסי ואף ר' יוסי לא אסרה אלא משום סכנה כי הא דרב יצחק בר יוסף דאבלע בארזא ואתעביד ליה ניסא פקע ארזא ופלטו. ופרש"י דרב יצחק היה שואל במעשה