נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב פג

כותים כל אשר להם וכשנתפשרו וחזרו להם את אשר להם ומצאו קדרותיהם בשומן אווזא ואחרו שהכירום בטביעת עין כאשר הניחו אותם. והיה לי להתירם דלא גרע מטביעת עין דקלא עכ"ל. הרי מחש כנדון דידן והנאני. נאם הצעיר שמואל הלוי. ומצאתי ראיה לכל זה מגמרא דע"ז דף ע' ההיא מסוכיתא דמסרה לה אקלידא מפתחה לכותית א"ר יצחק א"ר אלעזר הוי עובדא בי מדרשא ואמרו לא מכרה לה אלא שמירת מפתח בלבד. וכתבו התוס' מכאן שאם תפס המושל את היהודי והניח שמירת כותים בביתו ונמסר להם כל המפתחות אף של יין אם אין אוכלים ושותים מה שבבית ישראל היין מותר וכו' ואמנם אם מצאן הישראל כמו שהניחם מלאים כשרים וכו' עכ"ל. הרי דבמצאן מלאים דלא חיישינן למידי

שאלה עו

שאלה על מה שרבים מן ההמון נוהגים כשנעשה להם גנבה שואלין למכשפים. וכן בחולה אפי' אין בו סכנה רגיל ושכיח אצל רבים ששואלין למכשפים באין מוחה בידם מאין מצאו להם סמך

תשובה כבר דברו מזה האחרונים ז"ל מהרא"י בכתביו סי' צ"ו מתירו בכל ענין. ואינו אסור רק משום עשה דתמים. אלא שרש"ל חולק עליו ולבסוף הסכים דמותר לשאול במכשפים בחולה שיש בו סכנה או אין בו סכנה והחולי בא לו מחמת כישוף אבל בענין אחר לא. ורמ"א בי"ד סי' קע"ט כתב אין שואלין בחוזי כוכבים וכ"ש דאסור לשאול בקוסמים ובמנחשים ובמכשפים. ורושם המראה מקום בכתבי מהרא"י סימן צ"ו וליתא שם דהתם מתיר בכל ענין. ועיקר האיסור אינו אלא משום עשה דתמים. ומיהו יש ליישב דברי רמ"א דלא איירי רק שאין שואלין בכוכבים משום איסור עשה דתמים. וע"ז כתב רמ"א דכ"ש דאסור לשאול בקוסמים וכו' משום עשה דתמים אבל מחולה לא דיבר רמ"א. והרב משאת בנימין הביא בחידושי דינים שלו ג"כ הא דמהרא"י. וכתב דמהרא"י שרי בכל ענין אמנם הוא הסכים לדעת רש"ל. ואני אומר אם לדין יש תשובה אדין לפניו מן הצד כתלמיד לפני רבותיו דכל עיקר בנינו מן הרמב"ם דכתב מהרא"י וז"ל דאין כאן רק איסור עשה דתמים כדכתב הרמב"ם ונראה מדבריו דאין איסור ממש קאמר עכ"ל. וכתב עליו הגאון רש"ל ז"ל ואני אומר כבודו העליון במקומו מונח. אבל בדברי הרמב"ם לא דקדק יפה דהא כתב בפי"א דע"ז אסור לקסום ולשאול לקוסם אלא שהשואל מכין אותו מכות מרדות והקוסם שעושה מעשה לוקין אותו כו' ע"כ הרי לך להדיא שסובר ששניהם בלאו אלא מפני שאין בו מעשה מכין אותו מכות מרדות כמ"ש באותו פרק גבי שואל אוב. ומ"ש באותו פ' שהן באיסור בעלמא משום תמים תהיה היינו דוקא המאמין בהם ע"ז קאמר שהוא חן הסכלים והשוטים וכו'. עד ואני אומר דסברת הרמב"ם הוא מ"ש בתורה ושואל אוב וידעוני קאי אבל אינון דכתיבי בקראי לעיל מיניה כגון מעונן ומנחש וקוסם ומכשף ולא כתבה התורה שואל גבי אוב אלא דשם מחולק השואל מן הפונה בבעל אוב עצמו שזה באזהרה וזה בכרת משא"כ בכל אינך. אבל לעולם מלת ושואל אכל דכתיבי בקראי לעיל מיניה קאי. ועוד לפי שאוב אין דרכו אלא בשאלה שאפילו הפונה אינו אלא שואל. והא ראיה שרש"י פי' ששואל אוב הוא אזהרה אף על הפונה. ומש"ה כתבה התורה ושואל אוב וה"ה כל הני שדרכן בלא שאלה אלא שעושין מעשה בעצמן אם שואל בהן חייב עכ"ל. אדון לפניו מן הצד דלפי הנראה גם הרמב"ם לא אסר השאלה בקוסם מן הכתוב שחייבו מכת מרדות מפני שהוא לאו שאין בו מעשה. דא"כ למה לא כתב הרמב"ם איסור השאלה גם באינך כולהו. וליכא למימר דהרמב"ם גילה דעתו בחדא וה"ה באינך שאין דרכן לשאול עליו. דא"כ היה לו לכתוב איסור השאלה גבי מנחש שכתבו קודם דין הקוסם. ועוד דגם הרמב"ם עצמו בס' המצות שלו במצות ל"ת ל"א כתב והעובר על לאו זה ויעשה מאחד מאלו חייב מלקות כלומר מי שיהיה קוסם ויגיד לבני אדם בפועל שיפעול אותו, לא מי שישאל לקוסם. אבל השאלה לקוסם מגונה מאד עכ"ל ולא כתב שחייב מכת מרדות מדרבנן כמ"ש בפי"א מהלכות ע"ז. וגבי מעונן כתב הרמב"ם בס' המצות שלו ל"ת ל"ב וז"ל אבל השאלה ג"כ אסורה מחוברת אל היות אין אמיתת לה. ומי שיכוין בפעולתו לעת ידוע במבט כדי שיצליח או יהיה לו תועלת באותו מעשה לוקה מפני שעשה מעשה עכ"ל. גם הרא"ה בס' החינוך בפ' שופטים כתב גבי מצות ל"ת זו בסי' תקי"ו וז"ל אבל השואל מן הקוסם אינו בחיוב מלקות ואמנם הוא מגונה מאד עכ"ל. וידוע שבכל דבריו הילך אחר שיטת הרמב"ם ז"ל. והוא תפס כאן דברי הרמב"ם בס' המצות שלו ולא דבריו שבפ' י"א מה' ע"ז. בשר אשפים סימן רצ"ד כתב גבי מעונן וז"ל והאיש השואל אל היודע אי עליו חיוב