נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב פב

הדרך ממקום סכנה. וא"כ הנכנס ל ד"א אמה ע"י עירוב דאינו אלא חצי פרסה כי תחום שבת הוא שיעור מיל וד' מיל הוא פרסה. וא"כ אפילו ע"י עירוב אינו אלא חצי פרסה ולא הוי בכלל יוצא לדרך ואין צריך להתפלל תפלת הדרך. ומטעם זה אינו שייך בשאילת שלום. ומכ"ש אם אינו הולך רק תחום שבת ממש בלא עירוב דכ"ש דנחשב כעיר עצמה. כדאיתא בפרק בתרא דמכות כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולטת ובפרק כל הבשר רמי בר תמרי דאכל כחלי דקאמר חוץ לתחום טויתינהו משמע דתוך התחום הוי אסור דהוי כתוך העיר עצמה ולכן אינו נותן לו שלום רק ברוך הבא שנהוג ההולך לבית חבירו שאומר לו ברוך הבא. וכמנהג הספרדים בהיפוך הפוגע בחבירו בשוק נותן לו שלום ובבא חבירו מן הדרך אומר לו ברוך הבא. הנלענ"ד כתבתי

שאלה עה

נשאלה שאלה לפני בא' מבני מדינתי שעשה שומן אווזות למכור ארבעים מדות, והניח אותו בבית ישראל במקום אחד ולא החתים החבית מאחר שהניחו בבית ישראל. ואותו יהודי שהשומן בביתו היה לו איזו סכסוך עם שר שלו ולקח השר כל אשר לו עד שהוצרך לפשר עמו ובתוכם השומן. אמנם הניח השר הכל במקום המשתמר. ובפרט השומן הניח בחדר משכבו אשר לא יוכלו לשלוט בו ידי עבדיו ושפחותיו. וכשבא בעל השומן ואמר להשר שהשומן הוא שלו אז לא עיכב על ידו ונתנו לו. והנה שאל בעל השומן אם אסור משום שנתעלם מן העין ולא היה חתום. אמנם אמר שהיה החבית מלא כבתחלה והיה נסתם במגופה כבתחלה כמו שסתמו הוא ולא ראה בו שום השתנות

נ"ל דשרי אפילו לרב. מהא דכתב הב"י בי"ד סימן ס"ג בשם הרמב"ן שכל אדם נאמן לומר ט"ע יש לי בו ואין צריך ת"ח בדוקא ומ"מ צריך שידקדק יפה בדבר עכ"ל. ומ"ש שמ"מ צריך שידקדק יפה בדבר ר"ל שצריך ט"ע גמור כמ"ש הרשב"א ולא שע"ה אינו נאמן בט"ע קל רק חיישינן שמא העין משקרו כי סבור שמכירו ואינו מכירו. וז"ל הרמב"ן שמ"מ צריך שידקדק יפה בדבר. וכ"כ הב"י עוד בשם הא"ז דאפילו ע"ה נאמן. וטביעת עין עדיפא מסימנא כדאמר רבא בגמרא פרק גיד הנשה כ"ש כאן דתרתי איתנהו טביעת עין וסימנא. סימן המדות שהיו בחבית. וט"ע במילוי החבית וסתימת המגופה ודאי ט"ע גמור הוא. ולכן ליכא למיחש שזה שומן אחר הוא. גם החבית עצמו הוא סימן. ולאחלופי להכשילו לא חיישינן אם אינו נהנה בחליפין וכאן לא נהנה בחליפין אם היה לוקח משם איזו מדות שומן ונותן תחתיהם שומן חזיר או שומן אווז נבלה לא חיישינן כדאיתא בטור סימן קי"ח וב"י. כ"ש כאן שלפי ט"ע אשר לו לא נפתח לגמרי ונשאר סתום כבתחלה. ועוד לא גרע הא מהא דכתב הב"י סימן קי"ח בשם תשובת הר"ן על ראובן שהביא בספינה טלאים מלוחים ממיורקא והניחם בספינה והפליג והלך למקום אחר לחוג חג הפסח והטלאים היו בכלים חתומים אלא שבין חותם לחותם היה אפשר להכניס ולהוציא. ובכל אותן מקומות לא נמצא מעולם בשר טלאים כאלו מלוחים לפי הנשמע אחר החקירה. אלא שבקשטילייא מולחים הכותים גדיים. והשיב אפי' היו אותן שבקשטילייא דומים לאלו כיון שהוחזק כאן שבאו טלאים מלוחים כשרים ממיורקא ואין דרך הכותים למלוח אותן בכל הארצות האלה ולא נשמע מעולם שבאו טלאים מלוחים מקשטילייא אית לן למימר שחזקתן מן הכשרים ממיורקא הם עכ"ל. וא"כ הרי שם הפליג כל ימי הפסח ואפילו הכי שרי מטעם שאין דרך הכותים שבמיורקא למלוח כבשים וה"נ בנדון דידן אין דרך הכותים לעשות שומן אווז. ואף דהתם היה חתום וכאן לא היה חתום מ"מ לא היה חתום שפיר שבין כל חותם וחותם היה אפשר להכניס ולהוציא ואף אם דרך הכותים לעשות שומן אווז לא הוי מתסר בנדון דידן מאחר שהיה לו ט"ע גוו וגם ליכא למימר משום שהשר לא מיתפס עליו כגנב שהרי לקח כל אשר לו בפרהסיא. מ"מ אינו חשוד להחליף להכשילו אם אינו נהנה בחליפין כדאמרן. וליכא למימר ררחי חיישינן מפני שהיה מחזיק בו כשלו שהיה סבור שיהיה חלוט בידו זה אינו שלא לקר כל אשר לו לגזלו ממנו ולהחזיק במה שלקח ממנו אותו דבר עצמו רק לפדותו במה שנראה בעיניו שהיהודי חייב לו קנס בעבור מה שפשע נגדו ולא כיון להחזיק באותו דבר עצמו שלקח ותפס ממנו. לכן לא חיישינן לאחלופי אף אם לא היה בו ט"ע גמור. כ"ש כאן שהיה סימן המדות. וט"ע של סתימת המגופה. וזה נ"ל פשוט וא צריך לפנים

שוב מצאתי בחידושי אגודה הביאה בט"ז סי' קי"ח וז"ל פעם אחת נתפשו יהודים ונטלו