נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב פא

נמי נימא הכי אע"ג דהרא"ש פוטר בקטן באונס כגון חולה וכה"ג מודה למהר"מ דחייב להשלים כשיבריא אם הוא תוך ל' ודומה ממש לשמועה קרובה ברגל דמונה שבעה ושלשים ועולה הרגל למנין שלשים. אע"פ שהיה שבוי כששמע שמת לו מת הואיל ומחמת אונס לא נהג גזירת ז' צריך להשלים. אע"ג דאיתא במסכת שמחות והובא בי"ד סיחן של"ז דחולה אין מודיעין לו שמא תטרף דעתו. מ"מ אם נודע לו ולא נהג אבילות צריך להשלים כנ"ל אם הוא בתוך שלשים ולא כמקילין. ומ"ש אע"ג דרגל מבטל גזירת ז' או ל' לענין קדיש והדלקת נר של כבוד המת אינו מבטל. יפה כתב ונהגתי כן כמה פעמים. דהאי דרגל מפסיק כל ז' ולא אמרי' עולה כמו בשבת דעולה ואינו מפסיק כתב הר"ן פרק אלו מגלחין משום דרגל הוי ז' ישים ואינו רשאי לנהוג אבילות משום דמיחייב בשמחה והיינו מפסיק. ומשום הכי אמרו ג"כ דמפסיק שלשים דאינו עדיפא מז' ממילא משמע דלא אמרו חכמים אלא משום שמחה דמיחייב ברגל. אבל לענין עילוי קדיש לבן ז' ול' בדוכתיה קאי. וכן מטין תשובת בנימין זאב והובא בהג"ה ש"ע סימן שע"ו סעיף ד'. והאבלים אומרים קדיש בשבת ובי"ט אלמא הואיל דקדיש הוא משום מעשה דר' עקיבא דמועיל לנשמת המת אומרים אפילו בשבת וי"ט. ה"ה לענין ז' ול' דצריך לכפרה טפי דיש להם עילוי לקדם לבן י"ב כדאיתא בתשובת מהר"מ מינץ. ומקרוב חדשים באו ספר ש"כ על יורה דעה וכתב ג"כ מי שבטלה הרגל גזירת ז' ול' מ"מ לענין קדיש דין ז' ול' אית ליה אפילו בחול שהולך לב"ה הדין כמו בשבת ע"כ. ולהדליק נר בחדר שמת המת שם אף שאוכלים שם אין להדליק בי"ט שמא מתוך כך יבא לידי הספד ויש להדליקו בב"ה או באחד מחדר הבית שאין אוכלין שם. ועתה אין דבר רק שבתו יהיה בטח ושאנן כזית רענן. כ"ד אהרן שמעון שפירא פה פראג יום ג' י"א תמוז דההוא שתא תל"ה לפ"ק

ומצאתי עוד ראיה לדברי הגאון ממש כיוצא בזה ממ"ש הרא"ש בפסקיו סוף מסכת תענית הובא במרדכי פרק מי שמתו וז"ל שפעם אחת היה רבינו יהודה אונן ואכל בלא הבדלה ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו תלמידיו למה אינך עושה הבדלה הא אמרי' טעם מבדיל והשיב להם מאחר שהיה פטור אמש בשעת הבדלה משום שהיה אונן גם עתה נמי פטור שכן מצינו פ"ק דחגיגה חגר ביום ראשון ונתפשט ביום ב' דכיון שנדחה ביום ראשון שוב אינו חייב ביום שני. ולא דמי כולי האי דהתם גופיה הוי פטור דאונן פטור מכל מצות ודמי לחגר. אבל הכא גופיה מחוייב והזמן גורם שא"י להבדיל וכשיעבור הזמן יבדיל עכ"ל. וה"נ ממש דכוותי' גופיה מחוייב להתאבל רק שלא היה יכול להתאבל מחמת חולי וכשיעבור החולי יתאבל. וה' ינחמנו בנחמות ציון וירושלים. וצ"ע מתשובת מהרי"ק שורש נ"ג שהביא ראיה מן הרא"ש וצ"ע. וגם תמיה לי שלא דיבר מהרי"ק לשום ראיה מהא מחלוקת דמהר"ם והרא"ש וצ"ע. ועיין בט"ז בסימן שצ"ו באריכות ואין פנאי להאריך

שאלה עד

נשאלתי על מה דמרגלא בפומייהו דאינשי בני הישובים הבאים תוך התחום אלפים בלא עירוב. או מתוך ד"א אמה וע"י עירוב שאין נותנין להם שלום. ויש שאין חוששין ונותנין להם שלום הדין עם מי

תשובה איברא ראיתי מקצת בני אדם אין נותנין להם שלום. ושמעתי מהם בפירוש שאין נותנין שלום בשבת. ולא שמעתי מעולם טעם לדבר. ואולי דנמשך להם מהא דכתב בשיבולי לקט הביאו הב"י סימן רס"ג הבאתיו בחידושי א"ח שלי סימן של"ד. מעשה היה שבאו ר' אברהם ור' יעקב אחיו לעיר בליל שבת כשהקהל יצאו מב"ה ולא נתנו להם הקהל שלום ולא הניחום שחרית לכנוס לב"ה וכו'. אמנם אין מזה ראיה דשאני התם דחללו שבת ובאו מחוץ לתחום וקנס הוא דקנסו להם. ואע"ג דגם התם אפשר לומר שהיו תוך התחום כשאמרו הקהל ברכו מ"מ לא סגי בלאו הכי שהיו מטלטלין מה שהיו נושאים אצלם ומש"ה קנס הוא דקנסו להם משא"כ אלו שבאים ע"י עירוב נכנסים ברשות. ונ"ל דדינא הוא שלא ליתן להם שלום אך לא משום קנסא רק שאין צריכין שאלת שלום. מהא דאיתא פרק תפלת השחר לענין תפלת הדרך אימת מצלי א"ר חסדא משעה שאחז בדרך ועד כמה אמר רב חסדא עד פרסה ופי' בה"ג עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל עד פרסה אבל פחות מפרסה אין צריך להתפלל תפלה זו וכך פסק הטור א"ח סימן ק"י דבלא פרסה יאמר אותה בלא ברכה, א"כ ש"מ שבפחות מפרסה לא חשיב יוצא לדרך ואין צריך תפלת הדרך, א"כ לא שייך נמי ליתן שלום כמי שבא מן