נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב פ

י"ג בניסן אין הרגל מבטל ממנו רק גזירת שבעה. ובשניהם היו יתומים קטנים שהולכים לב"ה. ופסקתי לענין קדיש שהבן שבעה אע"פ שהרגל מבטל ממנו גזירת שבעה מ"מ יש לו קדימה על האבל של ה' בניסן שזה בן שבעה וזה בן ל' דהיינו עד כלות ז' ימים ממש דהיינו עד יום ג' דח"ה. ואח"כ יש לשניהם דין שלשים. ואע"פ שלזה של ה' בניסן בטלה ממנו גזירת שלשים מ"מ נ"ל שלענין הקדישים יש לו דין שלשים. וכן זה של י"ג בניסן שנוהגין להדליק נר במקום שמת שם מת כל שבעה נ"ל להדליק כל השבעה במילואה אע"פ שהרגל מבטל ממנו גזירת שבעה. וטעמא נ"ל דהא דהרגל מבטל ממנו גזירת ז' ול' נלמד בגמ' מושמחת בחגך אי אבילות דמעיקרא אתי עשה דרבים של ושמחת בחגך ודחי לאבילות שהוא עשה דיחיד. ואי אבילות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים. וא"כ הא דהרגל מבטל מן האבל גזירת ז' ול' הוא מן העשה דושמחת שהוא עשה דרבים משא"כ בדבר שאינו נוגע אל החיים רק לכבוד המתים ולתועלת נשמתם לא שייך ביטול דהא מ"מ תוך ז' או ל' ממש הוא ולא נגזול את המתים

וכעין זה כתב מורי בטו"ז סימן שע"ז דמי שמת לו מת בשבת או בי"ט וא"א לקוברו בו ביום דעכ"פ יאמר קדיש תיכף אחר המיתה דאין אמירת קדיש תלוי באבילות כלל. ונ"ל לפ"ז דקטן יכול לומר קדיש דאין אנינות ואבילות על הקטן. וכן במי שמת לו מת ברגל בי"ט שני דפסח. כאשר בעו"ה אבילות אלו היו תכופים וסמוכים פה ק"ק שטיינך ניסן תל"ה. וגם בי נגפה יד ה' בעו"ה. ופסקתי שאע"פ שהאבילות אינו חל עד אחר י"ט וי"ט האחרון נמנה מן השבעה מ"מ הנר שרגילין להדליק כל שבעה במקום שמת שם המת ידליקו תיכף ולא ימתינו עד שישבו שבעה ואין זה תולה במה שהרגל ביטל האבילות או במה שאין האבילות חל עד אחר הרגל מטעם שכתבתי. אכן על דבר זה הייתי מסתפק ושואל להגאון מופת הדור נ"י מהר"ר שמעון מפראג בא' ששכב על ערש דוי ל"ע בחולי כבד ומת לו מת שמחוייב להתאבל עליו. אך מפני אונס חליו לא היה יכול לנהוג גזירת שבעה. אם הבריא בתוך ל' אם ישלים גזירת ז' ושלשים. ולדמות לשמע שמועה קרובה ברגל דאינו מתאבל ברגל ומשלים לאחר הרגל ז' ול' וכמו שפסק במרדכי סוף מ"ק מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותו פעם וקודם שעברו ל' הגדיל ונעשה בן י"ג שנה ויום א' שחייב להתאבל ז' ול' וכו'. או כיון שהיה אנוס אותו פעם שוב אינו מחוייב להשלים. וזאת היתה תשובת הגאון אלי

יהי אלהיו עמו. שואל כענין בטוב טעמו. האלוף המסובל רצוי ומקובל. ה"ה מהר"ר שמואל סג"ל אב"ד דק"ק שטיינך י"צ. מכתבו הגיעני אודות העגונה ע"י כתב שכתבתי אליו הוכרח בעלה לבא הנה ופטר לאשה בגט פטורין כתחז"ל ושיעבדה לו לתת לו איזו ר"ט ואל זה נושאת נפשה וישלח מעלתו מה שבידו ע"י הקצין הפרנס כהר"ר זלמן פירדא. ועל דבר ששאל בא' ששכב על ערש דוי בחולי כבד וכו' עד או כיון שהיה אנוס אותו פעם שוב אינו מחוייב להשלים עכ"ל

תשובה דין זה מבואר ונלמד ממחלוקת מהר"מ והרא"ש והובא בפסקי הרא"ש סוף מ"ק וז"ל מי שמת אביו או אמו והיה קטן באותו שעה וקודם שעברו עליו שלשים יום הגדיל. מהר"מ ס"ל דחייב להתאבל משהגדיל כמו שמע שמועה קרובה ברגל שמתאבל עליו אחר הרגל ז' ול'. והרא"ש חולק עליו ומחלק בין שמועה קרובה ברגל לנדון דקטן הנ"ל. בשלמא ברגל דגברא בר חיובא הוא אלא היום קא גרים שלא להתאבל משום הכי חייב להשלים חיובו אחר הרגל. משא"כ בההיא דקטן בשעה שהיה לו להתאבל נפטר מחמת קטנותו פקע חיוביה לעולם ע"כ. נמצינו למדין לנדון שאלה דידיה דלא מיבעיא למהר"מ דמחייב בקטן ולדמות לשמועה קרובה פשיטא דמחוייב גם כאן במכ"ש. אלא אפילו להרא"ש דפוטר גבי קטן דאינו מחוייב להשלים היינו מטעמא כמ"ש דגברא בשעה שנתחייב לא הוי בר חיובא משא"כ כאן בחולה דגברא בר חיובא הוא אלא שהאונס מעכבו ודומה ממש לשמועה קרובה ברגל דמשלים אחר הרגל ה"ה בחולה חייב להשלים כשיבריא תוך ל' ומודה הרא"ש בזה. וראיה ערוכה היא דהא הרא"ש מביא ראיה דפוטר בקטן כשהגדיל מפרק מי שהיה טמא דאיתא שם קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני לר' נתן דפטור מפסח שני משום דאית ליה דפסח שני תשלומין לראשון הוא ואין שייך תשלומין בקטן כיון דלא היה חייב באותו שעה וה"ה לענין אבילות לקטן כמעשה הנ"ל. ואיכא לאקשויי דבריש פרק מי שהיה טמא במתניתין תנן מי ששגג או אנוס ולא עשה פסח ראשון יעשה פסח שני ומתניתין סתם משמע דר' נתן לא פליג עליה ומאי שנא במי שהיה קטן בפסח ראשון והגדיל דס"ל לר' נתן דפטור כיון דלא היה חייב באותו פעם וכאן מודה דחייב בפסח שני. אלא ע"כ דצריכין לחלק בין קטן דלאו בר חיובא הוא מש"ה לא שייך תשלומין ביה משא"כ באנוס דגברא בר חיובא אלא שהאונס מעכבו כשעבר האונס חייב לשלם חיובו. וה"ה לענין אבילות