נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב עח

בב"ח בא"ח סימן תקנ"א שכתב וז"ל ומי שיש לו תיישים שזמנן הגיע לשוחטן ולמכור העורות מר"ח אב ואילך ורוצה ליתן לקצב כותי לנוחרו. נראה דכיון דישראל אסור לנוחרן וכדתניא עיקור שיש בה טריפה אסור ושאין בה טריפה מותר. ופירש"י בפ"ק דע"ז עיקור שיש בה טריפה שהבהמה נטרפת בו אסור לעשותו. ואע"פ שאין סופו ליהנות ממנו אסור לגרום לבהמה טריפות בידים עכ"ל. וכל שאסור לישראל עצמו אסור לומר לכותי לעשותו בשלו. וכ"ש הכא דסופו ליהנות ממנו. ואע"פ שהתוספות הקשו על פירש"י והתירו לגרום להם טרפות יש לנו לתפוס כרש"י לחומרא. ואף לפי' התוספות כיון שנהנה אסור לעשות סחורה בנבלות וטרפות כמבואר בי"ד סימן קי"ז עכ"ל באריכות. אניח לו מקומו ושעתו שהרב ב"ח איירי מר"ח אב עד ט"ב שמצניעין סכין של שחיטה ולכן רוצה ליתן לכותי לנחור. אבל אין עיקר הנחירה משום שלא יתקלקלו העורות בשם ולא מקפיד על קלקול העורות רק שזמן העורות למכור באותו זמן ואסור לשוחטן משום ט"ב. קמ"ל דאין לנחור אותן הישראל בעצמו ואף לא ע"י כותי דמ"מ הוא מכוין גם למכירת הבשר קמ"ל הב"ח דאף לפי' התוספות דאסור כיון שנהנה אסור לעשות סחורה בנבלות וטרפות. דהא הנחירה כאן לא יועיל למכירת העורות לבד רק גם למכירת הבשר הואיל ואסור לשחוט בזמן הזה. משא"כ בנדון דידן לא יועיל הנחירה להבשר רק לעורות כדאמרן וזה שרי. וכל זה אם אדחוק ואניח דברי הב"ח. אבל אם לדין יש תשובה דא"כ לדברי רש"י קשיא מן הברייתא דר' חייא ומברייתא דהשוחט וצריך לדם ללכא. אלא ודאי גם רש"י מודה בזה ולא אסר רש"י רק לגרום טריפות לבהמה בחייה. וגם זה הוי כהלכתא בלא טעמא. וקשיא על רש"י מהתוספתא שהביאו התוספות עיקור שיש בה טריפה אסור באכילה ומותר בהנאה עיין שם

אמנם בנדון השאלה יש לנדד לאיסור. מאחר שאי אפשר במקום השאלה לזבוני הבשר לישראלים אחרים ברוב מקומות דשם באשכנז אין קונין בשר שחוטה מיהודים ואם כן עיקר הנחירה היא לצורך מכירת הבשר והוי עושה סחורה בנבלות ומכוין מלאכתו לדבר האסור ואסור אפילו לדברי מורי הטו"ז דכאן לא התחיל בהיתר. אמנם נראה דמ"מ יש לחלק ולצדד להיתר דהתם הישראל עצמו הוא נוחר בין בהא דרבי דשרי לר' חייא לנחור עופא לצורך יאניכא. ובין בהא דברייתא. וכן הא דנחירת התיישים בשביל העורות הישראל עצמו מוסר לנחור. משא"כ כאן שיד כותי באמצע והישראל לא קא עביד מעשה הנחירה. וגם מכירת הבשר וסחורה שעושה הישראל בנבלה ההיא הוא הכל ע"י כותי והישראל לא קעביד מידי נראה דשרי דכותי בדידיה קא טרח. ונהי דאיסור סחורה בנבלות וטרפות דאורייתא כדיליף בירושלמי פ"ז דשביעית מטמאים המה לכם וטמאים יהיו לכם. ובפרק כל שעה בתלמודא דידן דף כ"ג. מ"מ לא חמיר מאיסורי שבת דג"כ דאורייתא לחד לישנא דרש"י ותוספות בפ' משילין דף ל"ז ממצוא חפצך ודבר דבר אע"ג דאיסורי טריפות נלמד מפסוקי התורה מטמאים הם לכם ואיסורי שבת לא נלמד רק מדברי הקבלה. ובנדון זה גם בשבת מותר כמ"ש הטור א"ח ס"ס רמ"ה בשם הרמב"ם הביאו בש"ע הנותן מעות לכותי להתעסק בהם אע"פ שהכותי נושא ונותן בהם בשבת חולק עמו כל השכר בשוה. וכזה הורו כל הגאונים עכ"ל. וכתב ב"י וש"ע הטעם משום דאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה שנאמר שהכותי עושה שליחותו וכן אין העסק ניכר ממי הוא עכ"ל. וה"נ ממש כיוצא בזה שאין הכותי עושה שליחות של ישראל שבשביל הרווחה דידיה הוא עושה. וגם אין העסק ניכר שהוא של ישראל. אלא שמכוער הדבר אם הישראל עומד על גביו ומקבל הדמים. אבל אם אין הישראל עומד על גביו נראה ושרי דהכותי בדידיה קא טרח. וע"ע בב"י תשובת מהר"ם בא"ח סוף סימן ש"ז והנראה לע"ד כתבתי. והיריעה קצר מהכיל. וכל יכול יראהו בנין ההיכל. וים ש"ש אלפים בת יכיל. כ"ד דש"ת הצעיר שמואל סג"ל

שאלה עא

נשאלתי בכרוב דפרמי כותים ולפעמים מניחים כרוב שלם בין הפרום ואומרים שמתחלה מבשלין אותו קצת ואח"כ מניחים אותו בין הפרום להיות נכבש עמהם. והשבתי נ"ל דהיתר גמור הוא דאינו אסור משום בישול כותים כלל. דטעמא דכל מה שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי כותים דבישול דידהו לא אהני לן ולא מידי הואיל ונוכל לאכלו כמות שהוא חי. אם כן הוא הדין להיפך אם על ידי אותו בישול עדיין לא נוכל לאכלו כמו שהוא חי רק שצריך לכבוש אחר כך אם כן בישול דידהו לא אהני לן ולא מידי הואיל ועכ"פ צריך אחר כך לכבשו אם כן אינו אסור כלל משום בישול כותים. כדאיתא בטור י"ד סימן קי"ג גבי בשר או