נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב עז

שאלה ע

נשאלתי מן הרב מהר"ר וואלף י"ץ אב"ד דמדינת ווירצבורג וז"ל ונא יודיעני דעתו הרמה ע"ד אותן סוחרי הבהמות שנותנים הבהמות לקצב כותי והוא נוחר אותן במקולין של כותי ומקבל ממנו הדמים לפי ערך המשקל. וגם יש שמוכרין ע"י הקצב הנ"ל לשאר כותים והקצב מקבל שכר מן הישראל עכ"ל

תשובה לא נעלם ממכ"ת משנה ג' פ"ז דשביעית אין עושין סחורה לא בנבלות ולא בטרפות וכו'. ובמשנה שלאחריה ציידי חיות ועופות שנזדמנו להם מינים טמאין וכו' ופסק הטור והב"י הלכה כחכמים שאסור למי שאינו צייד. וא"כ הא קמן לענין שאלתנו דאסור דהוי מכוין מלאכתו בדבר האסור. כך נראה בתחלת המחשבה. אמנם נראה להתיר כמו שאבאר בס"ד

הרב משאת בנימין סימן כ"ה מתיר לנחור התיישים בשביל שלא יתקלקלו העורות. והביא ראיה מהא דתניא בפרק השוחט. השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד הוא עושה (פירוש שלא יתקלקל הדם) או נוחרו או עוקרו. ש"מ בצריך לדם ללכא כדאיתא התם בגמרא שרי לנחור ה"נ שרי לנחור לצורך העורות. ודחה שם הראיה של מי שכתב להתיר מטעם דשרי רבי לר' חייא לנחור עופא בשביל יאניכא דנפלו ליה בכיתנא דר' חייא בפרק כיסוי הדם ע"ש. ובנו הגאון מהר"ר אברהם שדא ביה נרגא כמ"ש שם בהג"ה והקשה דעד כאן לא שמעינן הכא מדרבי ומברייתא דהשוחט דשרי לנחור אלא להשליך הבשר לכלבים. אבל למכור אח"כ הבשר לכותי ודאי אסור משום דמכוין מלאכתו בדבר האסור והביא ראיה מהא דשבועות. וקושיא נכונה היא וטעמיה מסתבר דעד כאן לא התיר רבי לנחור אלא לדמא לצורך יאניכא דנפלו בכיתנא. ובברייתא דהשוחט וצריך לדם ללכא אבל לא למכור הבשר. וסיים וכתב שם הגאון מהרר"א וז"ל אך לבסוף ימיו כתב לו לעצמו וז"ל תשובה זו צריך לימוד במה שהשיב בני מהר"ר אברהם. ויהי עד כה ועד כה. והשמים התקדרו בעבים. וארון אלקים נלקחה. ומדאגה שלא יבאו התלמידים ויתלו עצמם באילן גדול ויקבעו הלכה לדורות להתיר. ע"כ כתבתי דברי אלה עכ"ל. ומ"מ נ"ל לאחר העיון דדברי הזקן שרירין וקיימין דמותר לנחור התיישים מטעמו וראייתו. ומה שהקשה בנו מהר"א ז"ל דאין משם ראייה דהתם היו משליכין הבשר לכלבים משא"כ כאן מוכרין הבשר לנכרים והוי מכוין מלאכתו בדבר האסור. זה אינו. כי אע"ג שנוחרים התיישים ומוכרין הבשר. הנחירה לא אהני להבשר ולא מידי דבלאו הכי והבשר במקום שהיה שם השאלה דהיינו במדינת פולין ורוסיא שקונים הבשר על הרוב מן היהודים) היהודים מוכרים הבשר במקולין. ואדרבא אי היו שוחטין התיישים היה להם קונים הרבה נימולים וערלים. אבל עכשיו שנוחרים צריכין למכור הבשר בזול לא"י לבד. ולסברא זו אין צריך שום ראייה כי סברא פשוטה היא. מ"מ לרווחא דמילתא אביא ראייה ממתניתין ריש פ"ה דתרומות ימכרו לכהנים בדמי תרומה. ופי' הרע"ב שדמיה פחותים לפי שאין לה אוכלים מרובים וכו'. וכן מבואר כמה פעמים במסכת דמאי ותרומות. וה"נ ע"י הנחירה אין לה אוכלים מרובים וצריך ליתן בזול. והוי קרובים יותר להפסד מלשכר על ידי הנחירה. נמצא שאינו משתכר כלום בדבר האסור. ואין זה מכוין מלאכתו בדבר האסור. דהנחירה לא אהני ולא מידי להבשר. ואדרבה מגרע גרעיה. ואי משום העורות המשובחין ע"י הנחירה. זה אינו אסור לגמרי. כי אינו אסור רק מה שעומד לאכילה כדאיתא בירושלמי הביאו הר"ש והרע"ב. והרי חמור למלאכתו הוא גדל. והרי גמל למלאכתו הוא גדל. וא"כ הני עורות נמי למלאכתן הן עבידן לעבד אותן ואינו דבר אכילה שרי לנחור אותן. גם מורי בעל טו"ז התיר נחירת התיישים דהביא ג"כ ראיות הנ"ל. ומכירת הבשר התיר מטעם הואיל והתחיל בהיתר הוי אח"כ כאילו נזדמנו לו נבלות וטרפות בתוך ביתו. וראיה ברורה עוד לדברי ממ"ש הר"ש שם בפי' המשנה וז"ל ולא אסרינן לעשות בהן סחורה אלא בדבר העומד לאכילה. ומייתי הירושלמי ר' הושעיא נסיב ויהיב בהדין מוריים. ר' אבין נסיב ויהיב בהדא חלתיתא דהן דברים ש"ג באיסורי מדרבנן כדתנן בפ' אין מעמידין. והקשה הר"ש שם ואע"ג דמורייס תני להו התם ובי איסור הנאה משום דרמו ביה חמרא. ותירץ שמא לא היה נמכר יותר בעבור היין ולא חשיב נהנה מן היין במשא ומתן דידיה אבל בשאר הנאה אסור כגון להרויח בו עכ"ל. וא"כ מבואר מאליו דהיכא שאינו נהנה מן האיסור דשרי. וה"נ לענין מכירת הבשר ודאי אינו נהנה מן הנחירה. שכך היה מזדבן בשר שחוטה כמו בשר נחירה. ואפשר יותר בטוב. כי בשר שחוטה חריפא זבינא וחריפא תרעיה ע"י ישראל וכותים. משא"כ בשר נחירה כמו שביארתי. וזה נ"ל נכון מאד. נמצא פסק של הרב משאת בנימין שריר וקים, וראיתי