נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב עד

רשע ע"כ מודדין לו במדה כנגד מדה ויורד עמו לחייו. כנ"ל. ובפרק איזה נשך דף ע"א פירש"י יורד עמו לחייו רגיל להתקוטט עמו כאילו הכהו וכאילו בא להרגו. ואני שמעתי רשאי לירד לתוך אומנותו של חבירו למעט מזונותיו של חבירו וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל להנקם ולגמול רעה. ועוד דאמרינן בכתובות עד י"ב שנה ליגלגל אדם עם בנו מכאן ואילך יורד עמו לחייו ומאי יורד לחייו איכא הא לייסרו לכופו לתורה קאמר עכ"ל. ותימא לי דהא רש"י גופיה פירש בפרק נערה לרדותו ברצועה ובחוסר לחם. ומה שתמה רש"י לפי מה שכתבתי כאן ניחא וק"ל. ומ"ש הרב בשם ליקוטים הוא תירוץ מספיק אההוא עובדא גופיה למה אחר ר' אבא על עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה שנקרא רשע. ולפי הליקוטים אתי שפיר למה נקרא רשע. ומ"ש הרב שכן מצא בליקוטים הוא נימוקי מהר"מ מריזבורג. ואע"ג דהוצאת ש"ר הוי בכלל ביישו בדברים. וכתב בת"ה ובפסקיו הביאו רמ"א בח"מ סימן ת"כ דמוציא ש"ר הוי בכלל ביישו בדברים. וצ"ל דמדינא פטור אך למגדר מילתא משום קנס שלא להרגילן בכך גם מהרא"ש מודה דחייב. וכ"כ רמ"א בתשובה ריש סימן מ"ה בפירוש. וכ"כ רש"ל בתשובה ה'. וכתב רש"ל דהוצאת ש"ר מתוך מריבה הקילו עליו לפדותו בממון ע"ד כי יחם לבבו. אבל בהוצאת ש"ר שלא מתוך מריבה כדי לפגום באדם כשר אין מניחין אותו לפדותו. ונ"ל נמי דה"ט דאע"ג דביישו בדברים פטור. מ"מ הכל לפי הביוש. דאם היה אותו ביוש אמת היה אותו המבייש חייב על מה שעבר על דין התורה זה הוא חייב עכשיו המבייש משום מדה במדה או לפדותו בממון. וא"כ גם במבייש בדברים חייב מדינא משום מדה כנגד מדה ד"מ שקראו אוכל טרפות היה חייב מלקות דאורייתא. וכן משום מדה במדה המביישו הוא חייב מלקות. וכתב עוד רש"ל שכתבו רוב האחרונים שיש קבלה בידם לפדות המלקות הבאים מתוך מריבה בשמונה זהובים רייניש. וכן כתב מהר"מ מלובלין סימן מ"ו. ואח"כ הסכים רש"ל לדעת הגאון מהר"ב יצחק צלאש בעד כל מכה זהוב אחד. ולעד"נ שאין לקבוע מנהג ע"ז כי העשיר לפי עושרו הכל לפי מה שהוא אדם והעני לפי ענייו, כנ"ל הצעיר שמואל סג"ל

שאלה סז

כללא דלפעמים אמרינן האי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע בסימן צ"א ס"ג. ולפעמים אמרינן הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם בסימן ע"ה. ובסי' שע"ה סעיף ח'. ולפעמים אמרינן נשבע שאינו יודע ונפטר לעיל בסימן ע"ה ס"ט. והיינו ראובן תבע לשמעון בק' זוז וחמשים זוז הודה ובאינך חמשים זוז אמר איני יודע. אז אמרינן הוי ליה מחוייב שבועה ואיל"מ. כי אילו לא אמר איני יודע והוה כפר באינך הוי מחוייב שבועה מן התורה דמודה מקצת הוא והשתא שאמר איני יודע נמי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ולפיכך משלם. אבל אי תבעו המלוה בק' זוז ואמר איני יודע בכל אז אמרינן שנשבע היסת ופטור דאילו לא אמר איני יודע רק היה כופר בכל לא היה מחוייב שבועה מן התורה גם עכשיו שאמר איני יודע בכל אינו מחוייב שבועה מן התורה ולכן לא אמרינן מתוך שאיל"מ. וכן הוא בסי' ע"ה סעיף י"ד בהדיא וכן הוא בתוס' בב"מ דף ג' ע"ב דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ ובכתובות דף י"ח ד"ה הכותב. וע"ע בב"מ פ"ח משנה ב'. ומה"ט גם מי שנתחייב שבועה דרבנן והוא חשוד לא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל דהא מן התורה כופר בכל פטור. ועיין בח"מ סימן פ"ז מזה ובמהר"מ מינץ סימן צ"ג. ולא אמרינן בזה ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע ויהיה התובע נשבע ונוטל. מאחר שהנתבע באמת אינו יודע ויכול להיות שטרוד בעסקיו ואינו יודע אם הלוה חן אותו התובע כמ"ש לענין ב"ה ופועלים בסימן נ"א ב"ה טרוד בפועליו ויכול להיות שב"ה טרוד בעסקיו ולכן כאשר רואה התובע שהוא טרוד בעסקיו תבע ממנו אבל אינו חייב לו. ולכן לא אמרינן נשבע האי דידע דיש לחוש שמא ישבע לשקר אבל אם על כל פנים הנתבע מודה שהוא חייב לתובע רק שאין הנתבע יודע כמה חייב לו כגון שהוציא הוצאות בשבילו ברשותו אבל אין הנתבע יודע כמה הוציא אז אמרינן נשבע האי דידע מאחר שעכ"פ גם הנתבע מודה שהוא חייב לו. וכן הוא באמת דין זה דנשבע האי דידע גבי הוציא הוצאות. וכן הוא נמי גבי מוסר ממון ואינו יודע כמה מסרו. ונ"ל טעמא דלכאורה הוא תמוה במה שהנתבע יוכל לפטור עצמו אם הנתבע נשבע שאינו יודע בכל והתובע יודע וברי ושמא ברי עדיף. ונהי דברי של התובע אינו ברי טוב משום שהנתבע אינו יכול להכחישו כדאיתא בתוספות פרק המניח בהלכה דשורך הרג והלה אומר איני יודע. חדא דאין זה ברי גרוע כמו התם דידע התובע בודאי שלא ידע הנתבע מאחר שלא היה אצל הנגיחה.